7 באוקטובר: האחריות שלא תיעלם

שבעה באוקטובר 2023 – התקפת חמאס

נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, הבינה את אחריותה ופרשה. גלי בהרב-מיארה, היועצת המשפטית לממשלה; הפצ"רית, אלוף יפעת תומר-ירושלמי, שאסרה על האלופים והרמטכ"ל להפעיל את הצבא למעט אישור לרונן בר, ראש השב"כ, לשלוח את צוות "טקילה" (הכולל חיילים מקורבים מסיירת מטכ"ל ואלופים במילואים) לחלץ חברים מהקיבוצים, משפחה וטובות אישיות. האלופה יפעת תומר-ירושלמי, עבריינית לפני משפט, שאילולא הייתה נוכלת בשירות ה-Deep State, לא הייתה מקבלת דרגת אלוף ואת השליטה על הרמטכ"ל והמטכ"ל.

שבעה באוקטובר 2023 היה לא רק יום של מתקפת טרור רצחנית. הוא היה יום של קריסה מערכתית. גבול ישראל נפרץ, יישובים נכבשו, בסיסי צה"ל הותקפו, אזרחים וחיילים נרצחו ונחטפו — והמערכות שנועדו להגן על אזרחי המדינה לא עמדו במשימתן. גם צה"ל עצמו הגדיר בדיעבד את האירוע כ"כישלון חמור, מהדהד ומערכתי". מאז אותו יום, הציבור הישראלי זכאי לתשובה לשאלה פשוטה: מי נשא באחריות, מי קיבל את ההחלטות — ומי מנע קבלת החלטות אחרות?

לא די לבדוק רק את הדרג הצבאי המבצעי. יש לבחון גם את המערכת המשפטית שליוותה את מערכת הביטחון: את הפרקליטות הצבאית, את הייעוץ המשפטי לממשלה ואת מערכת היחסים שבין המשפטנים לבין הרמטכ"ל, המטכ"ל ודרגי הפיקוד. במיוחד יש לברר באופן עובדתי ומתועד מה היה חלקה של הפצ"רית דאז, האלופה יפעת תומר-ירושלמי, ומה היו ההנחיות המשפטיות שניתנו לצה"ל לפני המתקפה ובשעותיה הראשונות. האם היו מגבלות משפטיות שהשפיעו על הפעלת הכוח? מי נתן אותן? למי? באיזו שעה? ומה הייתה השפעתן בפועל?

אותה דרישה לבירור חלה גם על היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה. כאשר המדינה חווה את האסון הביטחוני החמור בתולדותיה, אי-אפשר להסתפק באמירות כלליות. אם הייעוץ המשפטי היה מעורב בהחלטות שהשפיעו על הפעלת מערכת הביטחון — הציבור זכאי לראות את המסמכים, ההנחיות ולוחות הזמנים.

גם פעילות השב"כ בבוקר 7 באוקטובר מחייבת בירור מלא. ראש השב"כ דאז, רונן בר, ואנשיו יצאו לשטח, ולוחמי הארגון, ובהם אנשי צוותי "טקילה", לחמו במחבלים. לצד ההכרה באומץ הלוחמים, יש מקום לבדוק כיצד נקבעו סדרי העדיפות, לאן נשלחו הכוחות, מי קיבל את ההחלטות ומדוע. אם קיימות טענות שלפיהן הופעלו כוחות לטובת חילוץ אנשים מסוימים בשל קשרים אישיים — אלו טענות חמורות מכדי להשאירן כסיסמאות ברשת. יש לבדוק אותן, להוכיחן או להפריכן.

המבחן הציבורי של לוקחי האחריות

בשעות ובימים הראשונים שלאחר האסון, עלתה שאלת האחריות האישית לראש סדר העדיפות הציבורי. בעוד שורה של בכירים נדרשה לתת דין וחשבון על מחדלי המודיעין והתפיסה המבצעית, היו מי שבחרו לנקוט צעדים המדגישים את ערך הדוגמה האישית. כך, למשל, נשיאת בית המשפט העליון דאז, השופטת אסתר חיות, סיימה את כהונתה זמן קצר לאחר מכן, תוך שהיא משקפת בפרישתה את הצורך בחידוד האמון הציבורי והלקיחה הסמלית של אחריות מערכתית ברגעים המכריעים הללו.

השאלה הגדולה איננה אם אדם זה או אחר משתייך למחנה פוליטי מסוים. השאלה היא האם במדינת ישראל נוצרה במשך השנים מערכת שבה בעלי תפקידים שלא נבחרו בידי הציבור צברו יכולת להשפיע באופן מכריע על החלטות ביטחוניות — ובמקרה כזה, מה הייתה תרומתה של אותה מערכת לקבלת ההחלטות שהובילה לכישלון 7 באוקטובר. אחרי אסון בסדר גודל כזה אסור שיהיו "אזורים אסורים לבדיקה". לא הרמטכ"ל, לא ראשי המודיעין, לא השב"כ, לא הדרג המדיני, לא הפרקליטות הצבאית, לא היועצת המשפטית ולא מערכת המשפט צריכים ליהנות מחסינות מביקורת.

לא הרשעה מראש דרושה כאן — אלא על-ידי ועדה נבחרת (קרי נבחרת על-ידי הממשלה): חקירה מלאה, מסמכים, שעות, שמות והחלטות.

מי שנתן הוראה — שיסביר אותה.

מי שמנע פעולה — שיסביר מדוע.

מי שידע — שיסביר מתי ידע.

ומי שנשא באחריות — שיישא בה.

רק כך אפשר יהיה להבין באמת כיצד אירע 7 באוקטובר — ורק כך ניתן יהיה למנוע את 7 באוקטובר הבא.