תרבות ההשתקה

"קראתי את 'אגף הסרטן' של סולז'ניצין, הרושם מגעיל... ברור לגמרי שזו יצירה אנטי-סובייטית. באשר לסולז'ניצין עצמו — אין לו מקום באיגוד הסופרים של ברית המועצות, ואף לא בספרות הסובייטית בכלל. הגיע הזמן לומר זאת בגלוי ובמישרין. אין לו מקום בשורות הסופרים הסובייטיים. אדם שכותב דברים כאלה ומעביר אותם למערב — מחק את עצמו במו ידיו מספרותנו.

אין לי חשק לדבר הרבה על סולז'ניצין. האיש הזה קיבל את המגיע לו. הוא עצמו מחק את עצמו מחיינו, מהספרות הסובייטית. בוגד — בוגד הוא, ומקומו שם, אצל מי שאליהם ערק. אין כאן מה להצטער עליו כלל".

כך כתב הסופר הסובייטי מיכאל שולוכוב על יצירתו של אלכסנדר סולז'ניצין, שבה חשף את המציאות של מחנות הגולאג במערב, כיוון שבברה"מ איש לא רצה לשמוע. זה קרה בשנות השישים, לאחר שחרושצ'וב כבר יצא נגד פולחן ההערצה של סטלין; אך מעטים מאוד העזו לדבר בקול רם על המציאות הבלתי אפשרית שסטלין יצר, ומעטים עוד יותר הכירו בכך שכל המדינה הייתה שותפה לזוועה: היו כאלה ששמרו על המחנות, היו כאלה שכתבו עליהם שירי הלל, והיו גם כאלה שפשוט ידעו ושתקו.

אני לא משווה בין מדינות ומצבים, אלא רק בין הנכונות לצעוק "בוגדים, בוגדים" נגד אלה שמעיזים לבקר את המדינה ואת המוסדות השונים שלה. כמו שכתב סופר סובייטי דגול אחר, סרגיי דובלטוב: "כולנו מסכימים שסטלין היה חלאה. אך מי בכל זאת עמד מאחורי שלושה מיליון מכתבי הלשנה שהגיעו למשרדי הקג"ב?". אני מקווה מאוד שלא נגיע לשם, אך אם לא נעצור עכשיו - כנראה שנגיע.