קצין אולי תהיה

מבוא

"קצין אולי תהיה, אבל לא דרכנו." את המשפט הזה ירה לעברי קצין החינוך של הפנימייה הצבאית. הייתי אז נער בכיתה ט׳, שלושה חודשים בלבד לתוך שנת הלימודים, כשהמערכת החליטה שאני לא מתאים. אותו סרן, שגיחך בביטול כששלח אותי הביתה, לא ידע שלימים תתהפך התמונה. שנים מאוחר יותר, כשאני כבר ענדתי דרגות סגן-אלוף, הוא עדיין נשאר סרן. הפער הזה, בין הנער שנדחה על-ידי הממסד לבין הקצין הבכיר שצמח מחוץ לתלם, הוא הסיפור של חיי. מילדות חלמתי להיות גנרל. חלמתי על אסטרטגיה, על פקודות ועל שירות משמעותי. כשחזרתי לישראל אחרי שנתיים בארצות הברית, חזרתי במיוחד כדי להתגייס ולעשות כמצווה. אבל המפגש הראשון שלי עם צה"ל הבהיר לי שיש במדינה את "הגווארדיה הנכונה", ויש את כל השאר (אז לא ממש הבנתי, אבל שמתי לי במוח כ-צל"נב - צריך עיון נוסף בבוא היום).

כשהוזמנתי למיונים לקורס טיס, הבוחנת הפסיכוטכנית שאלה אותי מדוע אני חושב שאני מתאים. סיפרתי על אבי, לוחם אצ"ל אמיתי, ועל הסנדק שלי, מנחם בגין. חשבתי בליבי שבוודאי תפרוס לפניי שטיח אדום. לא אמרתי לה את זה, כמובן, אבל הריחוק שלי מהאליטה של אותם ימים ריחף בחדר. בן-גוריון אמר שקצינים חייבים לעבור את חתימתו, כי מהקצינים הצעירים יצאו בכירים ומשם, הנהגת הצבא תצמיח את הנהגת המדינה. המדינה הייתה "הם" - יוצאי הפלמ"ח וההגנה. מי שלא היה שייך למחנה הנכון, נשאר בחוץ.

משם נותבתי לוועדת הקבלה של סיירת שקד. הנתונים שלי היו קב"א 56, דפ"ר 90 ופרופיל 97 - הנתונים המרביים האפשריים. ועדיין, נאמר לי שם במפורש: "יש שניים כמוך, אבל לשני יש אח קיבוצניק, אז אנחנו ניקח אותו - יש לנו הקצאת קב"א." בוועדה ישב גם, אז סרן, רוני וייס - סרן יוצא סיירת מטכ"ל שהיה בפנימייה דלית יחד עם לימים הרמטכ"ל אשכנזי (מושבניק, במ"לים). הוא אמר לי ש"סיירת גולני מתאימה יותר לאופי שלי". עשרות שנים אחר כך, כשתקשרתי אליו להתייעץ לגבי לימודי מנהל עסקים, הוא כבר היה אל"ם מיל'. הוא לא זכר את המשפט על הקיבוצניק שהועדף על פניי (לא מאמין לו). עם זאת, הוא אמר שייתכן שאמר דבר ברוח הדברים על סיירת גולני. אני לא שכחתי איך עבדה שיטת "חבר מביא חבר". בעיניי, זה היה החוט המקשר בין סיירת מטכ"ל, המטכ"ל והאלופים: אותה רשת חברתית שהמשיכה להזין את עצמה.

יצאתי מהוועדה ורצתי לאוטובוס של גולני, אבל הוא כבר נסע. נשארתי עם האפשרות השלישית, זו שהציע לי קצין המיון: הנדסה קרבית. בעלי הנעליים השחורות. אלה שבאמת עושים את העבודה.

תקרת הזכוכית

שנים אחר כך נתתי לתחושה הזאת שם במאמר שפרסמתי ב-News1: "תקרת הזכוכית שמעל האצ"לניקים". לא ביקשתי מיונים לקורס טיס; הצבא הוא שזימן אותי על סמך נתוניי. קב"א 56, דפ"ר 90 (שלי גבוה הרבה יותר) ופרופיל 97, ולמעשה ממוצע נתוניי גבוה מממוצע הפיקוד העליון, סיירת מטכ"ל והטייסים הבמ"לים, עבר הווה עתיד ביחד ולחוד, בהתאמה שלא. ובכל זאת, שוב ושוב הרגשתי שיש נתונים הכתובים בתיק ויש נתון נוסף, שאיש אינו כותב בגלוי אבל נמצא תחת סודי ביותר, ואצל ה-במ"לים (בני משקים לפיקוד), והוא: מאיזה בית באת ולמי אתה מחובר.

אני מציג את העובדה הזו - היום כבר ידועה לכל (הקיבוצניקים כמובן ידעו זאת מקום המדינה) - כפסק דין היסטורי שאפשר להוכיח בכל תיק אישי. זו הדרך שבה חוויתי את הדברים. אבי היה לוחם אצ"ל, מנחם בגין היה הסנדק שלי, ואני חשתי שאני נדרש להיות קצין למרות בגין ולא בגללו. שרידי העימותים שבין המחתרות, הסזון ואלטלנה לא נשארו רק בספרי ההיסטוריה; בעיניי הם המשיכו להתקיים גם במנגנוני הקבלה, בקשרים ובקודים ה"לא-כתובים" (מאוד כתובים!) של האליטה הצבאית השלטת, עליה מדבר גם אלוף מיל' עוזי דיין, לשעבר גם סגן הרמטכ"ל (במ"לים בעצמו, מושב היוגב).

גם ההיסטוריון הגדול של השמאל והצנחנים ד"ר אורי מילשטיין рассказывает על נגד (שאינו קצין) שביקש לצאת לקצונה, ובתיקו היה X גדול ואדום - משפחת הלח"י, לא לקידום. אימי ז"ל נהגה לספר על אחיה, דודי, שהיה לוחם אמיתי בלח"י ולימים גם במוסד, שכשביקש קידום אמר לו מפקדו עוזי נרקיס (אלוף בצה"ל): "אנחנו לא מקדמים את אנשי הלח"י". אבל הסיפור של אבי לימד אותי גם משהו עמוק יותר מהמחנאות. הוא היה ניצול שואה מקרפטורוס שבצ'כיה, עלה לארץ, לחם באצ"ל ונפצע קשה בקרב על יפו עד שאיבד את ראייתו. כשבגין בישר לו שלא יראה עוד, אבי השיב: "ידעתי שלא אראה שוב, אבל בשבילך זה היה כדאי." בגין לא שכח. הקשר בין המשפחות נמשך עשרות שנים, והוא אף יצא מהסתגרותו כדי ללכת אחרי ארונו של אבי. על הסיפור הזה כתבתי במאמר "נאמנות ללא תנאי". ממנו למדתי שמנהיגות אינה רק דרגה או פקודה; היא הזיכרון שהמפקד נושא איתו כלפי מי ששילם את המחיר.

פרק ראשון: הדרך לקצונה

בשנת 1975, אחרי מלחמת יום הכיפורים, לצה"ל היה מחסור קריטי במפקדים. המחזור שלי בהנדסה קרבית היה מחזור של מיועדים גם לקצונה, אנשים עם נתונים גבוהים שחלקם היו ביחידות הממיינות (חיל-האוויר קורס טיס, קורס חובלים, סיירות וכיוצא בזה). שנים רבות אחר כך - דרך קבוצת וואטסאפ - גיליתי את האמת המרה: באמצע הקורס, כל החברים בעלי נתוני קצונה נלקחו בחשאי לבקו"ם למבדקי קצונה. כולם, חוץ ממני. הדרך לקורס הקצינים נחסמה, אך הוריי לא ויתרו. אבי היה נכה צה"ל מאה אחוז פלוס ועיוור, אדם שהצבא רחש לו כבוד, ואמי, שהייתה מחוברת למפלגת העבודה, ידעה כיצד מזיזים עניינים. פגישה עם קצין השלישות של החיל, לימים קצין הנדסה ראשי, ישי דותן, הסתיימה בהבטחה מעורפלת לעוד שנה. רק ב-1977, עם עליית מנחם בגין לשלטון, השערים החלו להיפתח, והוקציתי גם לקורס מדריכי קליעה, שבמחשב הצה"לי נרשם בטעות כקורס צלפים.

שם מצאתי את הדרך להוכיח את עצמי לא בדיבורים, אלא במעשים. בצה"ל של אותם ימים ירו הרבה באוטומט ופגעו מעט. שיטת ההדרכה החדשה ביקשה לחולל שינוי: ירי מדויק בבודדת, לאחר מאמץ גופני ובתנאים המדמים לחימה. לא עוד מטווח סטרילי שבו החייל עומד רגוע מול מטרה, אלא קליעה כאשר הדופק גבוה, הגוף עייף והזמן לוחץ. הקמנו נבחרת קלעים של עשרה אנשים בחיל ההנדסה, שבה שימשתי גם כמדריך וגם כמתחרה. בנינו אימון סביב המשימה ולא סביב הרושם. בשנת 1978 זכינו במקום הראשון באליפות צה"ל בקליעה קרבית, לפני סיירת מטכ"ל, יחידות הקומנדו ואפילו המדריכים שלנו מבית הספר לקליעה. אישית קטפתי את המקום הראשון בבית הספר של הנדסה קרבית והשלישי בחיל כולו. שנים אחר כך קראתי למאמר שבו תיעדתי את הפרשה "כשהכדור פגש את המטרה".

כשרב-סרן מהמטכ"ל הגיע לבחון את השיטה הניסיונית, הוא שפך עליי רק ביקורת שלילית. לא התווכחתי איתו; פשוט הבאתי לו את המקום הראשון באליפות. לפעמים האח החכם מהגדולים אינו חכם גדול כל כך. המדד שלי היה התוצאה: האם החייל פוגע כשהוא עייף והאם השיטה עומדת במבחן התחרות והלחימה. ההצלחה הזו כמעט הפכה לכלוב של זהב. מפקד הבסיס סירב לשחרר אותי לקורס קצינים, משום שהייתי המדריך הראשי והוא היה זקוק לי במקום. לא נרתעתי. "אם לא תוציא אותי לקורס", הודעתי לו, "אכתוב ישירות לרמטכ"ל רפול ואדווח שאתה מונע ממני לצאת לקצונה."

זה היה באביב 1978, לאחר שרפאל איתן מונה לרמטכ"ל. האיום לפנות אליו לא נשאר באוויר: יומיים לאחר מכן כבר הייתי בדרכי לבה"ד 1. אלא שהיציאה לקורס חייבה גם מחיר. באותם ימים היה מקובל, ככל שאני זוכר, לחתום על כחצי שנת שירות נוספת. ממני דרשו לחתום לתשעה חודשים. כנראה נותרו לי כשלושה חודשים בשירות החובה, והצבא רצה להבטיח שאעמוד לרשותו במשך שנה מלאה. חתמתי. אחרי כל המאבק להגיע לקורס קצינים, לא אתן לעוד שלושה חודשי חתימה לעצור אותי.

המאמרים שבתוך הספר

הספר הזה נבנה מתוך הזיכרון, מן השיחות ומתוך מאמרים שפרסמתי לאורך השנים ב-News1. המאמרים אינם תחליף לסיפור; הם תחנות שבהן ניסיתי, בזמן אחר ובפורמט אחר, להבין מה קרה לי ומה למדתי על צבא, מנהיגות ומערכת. שלושה מאמרים שולבו במפורש בטיוטה הנוכחית: "כשהכדור פגש את המטרה" (12 באוגוסט 2025), על זכיית חיל ההנדסה באליפות צה"ל בקליעה קרבית בשנת 1978; "תקרת הזכוכית שמעל האצ"לניקים" (24 ביוני 2025), על תחושת ההדרה של מי שלא השתייכו למחנה הנכון; ו"קורס קציני הנדסה, קק"ה" (22 באפריל 2021, עודכן ב-11 במאי 2021), על התרגיל המסכם, הציון שנכשל והשיבוץ לגדוד 605.

לצדם נכנסו לסיפור גם יסודות מן המאמר "נאמנות ללא תנאי" (11 באוגוסט 2025), על אבי ועל הקשר עם מנחם בגין, ומן המאמר "הג"א, העורף ואני", על המעבר מן ההנדסה הקרבית לעולם המילואים ופיקוד העורף. מאמרים נוספים מן הבלוג - על מנהיגות, הפקת לקחים, עבודת צוות, המילואימניקים ומבנה צה"ל - ישמשו בהמשך כבסיס לקטעי מחשבה קצרים בין פרקי החיים. בכל מקום שבו תופיע טענה רחבה על החברה או הצבא, היא תוצג כהשקפתי וכפרשנותי; האירועים האישיים יישארו עמוד השדרה של הספר.