פרס נובל: מדנמיט לג'נוסייד - מצפון תפתח הרעה

חצי הביקורת בישראל על הענקת פרס נובל לשלום מופנים בטעות לשופטת נאווי פילאי, לשעבר נציבת זכויות האדם באו"ם. כבר לפני 30 שנה דעותיה ונטיותיה האנטי-ציוניות והאנטישמיות היו ידועות לכול, כולל ניסיונה הבלתי נלאה להשוות בין ישראל לדרום אפריקה – מולדתה – בנושא האפרטהייד. לצערי, הגברת הנ"ל לא תסתפק בקבלת הפרס, אלא תמשיך "לחפש" אותנו בטריבונל העוסק ברצח העם הרוהינגי במיאנמר, שבו היא משתתפת, ומנסה בניגוד לכל תקדים ולקהילת המשפט הבינלאומי לקבוע קריטריון חדש, קרי: רצח עם לא יוגדר על-פי הכוונות אלא על-פי תוצאותיו – הלב במיאנמר והראש בישראל.

חיצי הביקורת צריכים להיות מופנים ל"שחקן הראשי" בתיאטרון הפרס הנ"ל – לנורווגיה. כביכול מדובר בוועדה אובייקטיבית של חמישה חברי פרלמנט, אשר בהודעה הרשמית שלה לא צוינה שום מדינה ספציפית, כולל לא ישראל – צביעות דיפלומטית מהמדרגה הראשונה. כשנשאל יו"ר הוועדה אם הפרס ניתן כפועל יוצא מהמלחמה בעזה, הוא העדיף לענות בהתחכמות דיפלומטית, קרי: לא אמר במפורש כי המלחמה בעזה לא השפיעה על ההחלטה, ואמר שוועדה איננה בית משפט. ובשאלת האחריות המשפטית של ישראל אמר "זה דוח שלה" [של הזוכה], והוסיף: "יש לנו אמון במקצועיותה וביושרה המוסרי והאישי". מניסיוני והיכרותי רבת השנים עם נורווגיה והמדינות הסקנדינביות האחרות, אין זה צירוף מקרים שהטלפון הראשון לזוכה מאוסלו מצא את הגברת דווקא בנירנברג... הצגה מושלמת עם אסוציאציה חדה כתער.

בשיקולי מתן פרס נובל לשלום, הפוליטיקה איננה רק רעש חיצוני אלא חלק בלתי נפרד מההחלטה עצמה. כמובן שהשקפות פוליטיות, תפיסת עולם וההקשרים הבינלאומיים משפיעים על הבחירה, שלא תמיד מסתיימים בשלום אלא להפך – בהתגברות המלחמה או המאבק (קיסינג'ר, אובמה, סו צ'י). הפרס השנה הפך לזירת התגוששות בין תפיסות עולם מנוגדות (ישראל וארה"ב בצד אחד של המתרס), הכוללת את תפיסת זכויות האדם, הריבונות הלאומית לעומת המשפט הבינלאומי, ומאבק על הלגיטימיות: מי מוסמך לקבוע מי מגן על זכויות האדם ומי מפר אותן. בדרך כלל הוועדה מתגמלת את מי שהביא שלום, מנסה להביאו, או את מי שהיא רוצה שהעולם יאמין שיוכל להביא שלום – השנה אין במעשיה של הזוכה רמז או זכר לשלום, אלא פגיעה קשה בישראל.

הסכסוך הישראלי-ערבי תופס מקום של כבוד בוועדת הפרס ועל זוכיו: ראף באנץ' על ניהול המו"מ להפסקת אש בין ישראל ומדינות ערב לאחר מלחמת העצמאות, מנחם בגין ואנואר סאדאת על הסכמי קמפ דיוויד, רבין, פרס וערפאת על הסכמי אוסלו, וג'ימי קרטר על התיווך בין מצרים לישראל. דרך אגב, הפרסים האחרים המחולקים בשוודיה (שגרועה מנורווגיה ומתוחכמת ממנה), כמו פרס נובל בספרות, סובלים קצת פחות, אבל גם בהם יש מתח בין אסתטיקה לפוליטיקה וקשה מאוד להפריד בין ספרות, תרבות ופוליטיקה.

טועים מי שחושבים כי הפרסים בתחומי המדעים המדויקים חפים מפוליטיקה. איינשטיין, למשל, קיבל באיחור רב את הפרס ולא על תורת היחסות הגאונית שלו, כאשר חלק מההתנגדות אליו נבעה מהיותו יהודי שהפך למטרה ללאומנים ולאנטישמים. ליזה מייטנר היהודייה, שתרומתה לביקוע הגרעין לא יסולא בפז, ושנמלטה ב-1938 מגרמניה לשוודיה – שם השלטונות לא אפשרו לה להמשיך בעבודתה במעבדה, ולמרות זאת המשיכה במחקר התיאורטי שלה – לא זכתה בפרס ב-1944, אלא שותפה הגרמני למחקר. במילים אחרות, הדרך שבה הוועדות מזהות את ההישגים איננה תמיד אוניברסלית ונטולת הטיות.

ההתייחסות האנטי-ציונית והאנטישמית לא החלה ב-1948 – היא טבועה בעם הנורווגי מזה מאות שנים. עד סוף המאה ה-16 נאסר על יהודים להתיישב בנורווגיה. הראשונים שהגיעו היו סוחרים אנוסים שברחו מספרד ומפורטוגל והחצינו כביכול את דתם הנוצרית, דבר שהקל על קליטתם באזור גאוגרפי מוגבל. בסוף המאה ה-17 גורשו כל יהודי נורווגיה. בחוקה הנורווגית-שוודית ב-1814 הוכנס סעיף מפורש האוסר באופן גורף על-כניסת יהודים, ורק באמצע המאה ה-19 הם קיבלו את הזכות להתיישבות ולאזרחות. ב-1929 חוקק חוק האוסר שחיטה כשרה, התקף עד היום! בפרלמנט הנורווגי נשמעו התבטאויות אנטישמיות כמו "הברבריות של היהודים, ולא הזמנו את היהודים לארצנו, ואין לנו התחייבות למסור לידיהם חיות לצורך האורגיות הדתיות שלהם". מנגד, הם אישרו למוסלמים שחיטה כשרה ("חלאל"), שלא לדבר על עשרות אלפי החיות הנורות למוות מדי שנה בציד חוקי על-ידי כ-180,000 ציידים נורווגים.

האנטישמיות פרחה בנורווגיה שנים רבות לפני הכיבוש הנאצי ושלטונו של קוויזלינג. בשואה, למעלה משליש מכ-2,100 יהודים נשלחו לאושוויץ, שרק מתי מעט מהם חזרו. כמובן שרכושם נבזז ונשדד. ב-1988 משרד ההגנה הנורווגי מורה על השמדת הארכיון הממשלתי, שהכיל מידע על אנשים ומוסדות נאצים, ניאו-נאצים ופרו-נאצים. לאחר לחץ בינלאומי חזק נאותו הנורווגים לשלם למתי מעט משורדי השואה כ-200 מיליון כתר (לשם השוואה, הם תורמים מדי שנה כחצי מיליארד כתר לפלשתינים). אגב, נורווגיה היא אחת משתי מדינות יחידות בעולם שאין בהן אפשרות להעמיד לדין פושעי מלחמה נאצים! הממשלה הנורווגית ניסתה ל"העיף" את השגרירות הישראלית מבניינה באוסלו מבלי להציע לנו בניין חלופי – גם זה קרה. הצביעות הנורווגית והדו-פרצופיות שלה מתגלות בנושא הביטחוני-צבאי, שבו הם מקיימים עימנו, בלשון המעטה, דיאלוג בעיקר בנושאי מודיעין, סייבר וטכנולוגיה, אבל לא רק – כמעט בכל כלי הנשק שלהם, הכוללים מטוסים, אוניות, טנקים, נגמ"שים, רכבים מוגנים וכו', יש רכיבים ישראלים. בעבר היא גם שימשה שדה ניסויים לנשק ישראלי מתוחכם לצרכי בדיקת הפעלתו בתנאי קור, כפור ושלג.

בעשור וחצי האחרונים האנטישמיות והרוחות האנטי-ציוניות בנורווגיה ובשוודיה גברו מאוד, ואני לא בטוח כלל וכלל שזוכי פרס נובל שלנו כמו עגנון ז"ל, צ'חנובר והרשקו, יונתן ושכטמן – היו זוכים בו כיום. לעניות דעתי, מי שנפגע מיחס זה היה עמוס עוז ז"ל, שכל ספריו תורגמו ונרכשו בעשרות אלפי עותקים בארצות אלה ובמאות אלפים בעולם, ושעל אף דעותיו השמאליות לא השמיץ את ישראל בחו"ל אלא הגן עליה בחירוף נפש כמסבירן הטוב ביותר שלנו אי-פעם – דבר שלא עמד לזכותו בעיני ועדת פרס נובל לספרות. לצערי מצטרף אליו פרופ' רשף טנא ממכון ויצמן – פורץ דרך עולמי בתחום הננו-חומרים המשמשים לטכנולוגיות שימון והפחתת חיכוך, שלדעת מדענים ותעשיינים שוודים היה ראוי לפרס כבר לפני עשור.

בהזדמנות זו אני חוזר על הצעתי להתחרות בפרס נובל על-ידי פרסי קרן "וולף" וקרן "דן דוד", הזוכים ליוקרה בינלאומית בקהילות המדעיות בעולם, כאשר עשרות רבות של מדענים זוכי הקרנות הללו מקבלים גם את פרס נובל. פרסי הקרנות הישראליות לא רק יוקרתיים מדעית אלא גם נדיבים בסכומי הכסף שהם מקצים – עם קצת עזרה ממשלתית ניתן להשוות את הפרסים לפרס נובל. במקביל ל"כסף קטן", על ישראל לפתוח במסע פרסום עולמי על ההצלחות של הקרנות הישראליות בבחירת מועמדים לפרסים משמנה וסלתה של הקהילה המדעית העולמית.