החברה הפוסט טראומטית
בטרם אגש לדיון בעניין המגדל, רוצה אני לעמוד על טבעה של הברית שכרת אלוקים את נח וצאצאיו בצאתם מן התיבה.
"ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. ויאמר אל-הים אל נח ואל בניו אתו לאמר. ואני, הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם... ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול". (בראשית ט ז - יא)
רואה אני רמז בלשון המיוחדת בה נוקטת התורה לאשר מתחולל בנפשם של ניצולי השואה האנושית. הפסוקים מעידים על הטראומה של אלו שראו את בני דורם טובעים במימי המבול. הקוטביות בין "ואתם" לבין ו"ואני הנני" מדגישה את החלק של כל אחד מן הצדדים השותפים בברית. פנייתו של האל מתייצבת כתשובה לשאלה החרישית לשם מה להוליד בני תמותה ובני צער לעולם אם כזה עלול להיות סופם.
"פרו ורבו שרצו ומלאו את הארץ" זהו חלקו ייעודו וטבעו של האדם. המשכיות הילודה על אף הטראומה מעידה על ההתמודדות עמה. אל-הים מבקש להשיב את האנושות, ואיתה את החיים, לראשיתם, כמנחם על הקטסטרופה האישית של הניצולים. ואילו חלקו של הבורא בברית - "ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם...ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול".
מיד לאחר מכן מספר הטקסט המקראי כי נח מבקש להטביע את יגונו ואת תחושות האשם ביין. ראשית עיסוק החולין של נח היה בנטיית כרם. היתה בכך מאין בריחה מהמציאות ומההתמודדות עם הקושי. בריחה מהתיקון הרוחני אל המפלט החומרי-תאוותי. בנוטעו את הכרם מסיים נח את דרכו כאיש אדמה. באשר לצאצאיו הרי הם קיימו רק חלק אחד מן הברית. אכן פרו ורבו אף שרצו, אך במקום למלא את הארץ כאשר צוום האל (בראשית ט, ב) נתנו את לבם להשתקע ולהתאגד, לעשות לעצמם שם ומגדל פן לפוץ על פני הארץ כאשר נצטוו.
חטא דור הפלגה
במה היה חטאם של דור הפלגה. מה היה בלתי טבעי ברצון להתאגד אגודה אחת בכדי להבטיח ביטחון עצמי. והרי הפשט לא מעיד על שום כוונות זדוניות למעט "פן נפוץ". ברם מעניין לראות את התפתחות מחשבתם על-פי זה הפשט. ראשית העלילה מספרת על פרצת דרך טכנולוגית. ישיבתם בעמק גרמה להם לחפש חומר בניין חילופי לאבן. כך החלה מתפתחת תרבות הבנייה של לבנים - תחליף מלאכותי לאבן. הטקסט המקראי מרמז לנו על ראשית חטא דור הפלגה.
"וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר" (בראשית יא, ג).
השרש ח.מ.ר. חוזר פעמיים באותו המשפט. דור הפלגה החל שוקע בחומריות וזונח את הרוח. הדחף לבנות "עולם חדש" הביאם לבנות עיר ומגדל - מרכז פולחני, תרבותי ופוליטי. בעיני בני האדם היה "המגדל וראשו בשמים" קריאת תיגר על האל, למרד (כך גם שם המלך ששמו עליהם - הוא נמרוד). הביטחון ב"שם" אשר עשו להם עלה על החששות משוב המבול או מייתכנות מלחמה. "שמם" הפך לעירבון פן יפוצו, פן יפגעו, שמם הפך כוחם ועוצם ידם. מה שהחל כבקשה טבעית ואנושית עד מהרה הפך לסגידה של ממש לאמצעי שהפך לעיקר. מדרש בפרקי דרבי אליעזר מאיר את עינינו בעניין זה:
"לא היו שם אבנים לבנות את העיר ואת המגדל, ומה היו עושין, היו מלבנים לבנים ושורפים אותם כיוצר חרס, עד שבנו אותו גבוה כשבעה מילין... ואם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם עליו, ואם נפלה לבנה היו יושבין ובוכין ואומרין: מתי תעלה אחרת תחתיה?"
אף על-פי שהיו בני דור הפלגה מלוכדים בכוונתם ומאוחדים, (ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים) מלמדנו זה המדרש כי תקופות באה אחדות הרוב על חשבון המיעוט, או כלשון סטאלין "כשחוטבים עצים, עפים שבבים". התמקדות במפעלם הגדול נטול הרוח אך מלא חמר וחומר, השכיחה את אנושיותם ועל-פי חכמינו הובילם עדי עבודה זרה.
חומה ומגדל בבל
מדינת ישראל קמה היות הבית הלאומי לעם היהודי. תקומתה באה כהמשך ישיר לשואה, לטראומה לאומית מהגדולות שידע עם ישראל. להבדיל מסיפור מגדל בבל התאספות היהודים במקום אחד, במולדתם ההיסטורית והרוחנית, היה התהוות רצון האל, התגשמות הנבואות בפי נביאיו. ככתוב בדברים ל', ג: וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שָׁמָּה. אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ, בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם--מִשָּׁם, יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וּמִשָּׁם, יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ--וִירִשְׁתָּהּ;
מדינה על-פי הגדרתה היא התארגנות חברתית בעלת סמכות משותפת, חוקית ופוליטית. היא האמצעי הראוי, כנראה היחיד בעולם המודרני, לקיומה של חברה בעלת שאיפות לאומיות, אידיאולוגיות וטריטוריאליות זהות. ברם כל אלו לא מספיקים בכדי להצדיק את קיום המדינה היהודית. ביסוד הישיבה של עם ישראל בארץ ישראל עומד הקשר בין העם לאלוקיו, העבודה והפולחן לו. משמעות הימצאותנו בארץ ישראל היא השילוב בין הטוב הגשמי לבין היכולת להשלים את כל מעגל המצוות ולהגיע לייחוד עם הבורא, הדרגה הרוחנית הנעלה ביותר. זה יעודנו כעם.
בהינתק מן היעוד, הופך הטפל לעיקר. המדינה כאמצעי להשגת הקיום הרוחני בארץ ישראל, הופכת לעצם המטרה, לממסד הרומס כל הקדוש לאומה. החומר עולה על הרוח, ומורשת אבות מתחלפת בתרבות הלבנים. במסלול הידוע מראש, המוזכר פעמים רבות בספרות הנבואית, עד מהרה תבא זו המדינה לפשע באדם, לאכזריות ולמיצוי הרוע, הלא הכל מוצדק בדרך לבניין המגדל. הגולם יקום על יוצרו.
חטא ועונשו
כותב המלך שלמה בספר משלי "מְגוֹרַת רָשָׁע, הִיא תְבוֹאֶנּוּ". דור הפלגה נענשו מידה כנגד מידה. הם אמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל... ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ" והאל-הים אמר "הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו". גם במעשה מגדל בבל וגם בקום מדינת ישראל "שפה אחת ודברים אחדים" דיברו האנשים. בשני המקרים הייתה דומה המטרה לעשות שם בל לפוץ על פני הארץ, לעשות מקלט לאומה.
ישנם שני פירושים לפסוק " אשר לא ישמעו איש שפת רעהו". הראשון כפשוטו, החלו לדבר בשפות שונות. השני עמוק יותר ולטעמי מעניין יותר. הפסיקו להבין איש את רעהו על אף שדיברו שפה אחת. האנשים הפכו חרשים אדם אל אחיו. נשחקה יכולת הקשב.
על אף ששונים המקרים במהותם והימצאותנו כאן רצויה ומתוכננת, באין החידוש של הקשר בין העם היהודי לבורא עתידים אנו לחלוק גורל אחד עם דור הפלגה.
