אנו עדים ממש בימים אלו לאישוש המושג "ניצחון פירוס" במתכונתו ובהתהוותו המודרנית ברצועת עזה ע"י החמאס וניצחונם על הפתח. כפי שפירוס מלך אפירוס, בהרהור שני, גרס בעקבות ניצחונו על הרומאים בהרקליה ובאואוסקולום בשנת 280 לפנה"ס כי "עוד ניצחון כזה ואבדנו", כך ניתן לומר אמירה זהה על המקבילה המודרנית של החמאס בימנו אלו.
ניתן להמשיל את מצבו של החמאס לאותו משקה מוגז בלחץ גבוה מדי בתוך בקבוק פלסטיק בעל דפנות דקות מדי. שתי האפשרויות המרכזיות החזויות אינן מבשרות טוב לחמאס, המשקה יכול להתפרץ מפאת לחצים פנימיים או דפנותיו הדקות, שבירות של הבקבוק ימחצו את התחולה עד אובדן. בשני המקרים ישראל חייבת למלא תפקיד באובדנו של החמאס ובשום שכל. על-מנת להבהיר הדברים, ישראל חייבת לגרום לאירגון החמאס להתפרק ע"י חיסולו הפיזי, אם באמצעות חיסולם של כוחותיו המזויינים כולל כל שרשרת הפיקוד שלו ואם באמצעות גרושם מרצועת עזה לכל מקום אחר למעט הגדה המערבית.
חיסולו הפיזי של החמאס עומד על הפרק אך הזמן אינו בשל דיו כעת. הרצוי יותר מבחינת ישראל הוא לגרום לחמאס להחלש ולקרוס בעצמו מפאת כובד משקלו. באם יחסם ציר פילדלפי, בעוד אשר המעברים לרצועה מישראל יחסמו באופן הרמטי למעט אספקה לצרכים הומניטריים, משמע מוצרי מזון בסיסיים בלבד, מבוקרת ובמשורה תותר למעבר, אספקת המים והחשמל תהיה גם היא מבוקרת, מופרעת ובמשורה, קו החוף יאטם הרמטית מן הים, גדר הביטחון תחסם הרמטית ותצפיות אויריות בילתי מאויישות תערכנה מסביב לשעון, סביר להניח כי המצב יהפוך לנפיץ בתוך הרצועה.
מצב נפיץ זה ישחק ובגדול לידי ישראל. מכאן, כל אופציה אשר תיבחר ע"י החמאס תפעל במישרין נגדו. אך כקדימון לכך עלינו להכין את עצמנו לבאות. עלינו לחדול לרחם על הפלשתינים. עלינו להפסיק את צקצוקי הלשון המזוייפים של מרביתנו ותחושות הרחמים השגויות של מקצתנו.
בכך שמנענו הכרעה עם הפלשתינים, בכך שיישמנו את עיקרון המידתיות המזוייף (מכונה במחוזותינו לעיתים – תקינות פוליטית), גרמנו במו ידינו למרחץ הדמים הפלשתיני כמו גם להפגזת ערינו וריסוק ילדינו ע"י החמאס, דומיהם וחבר עוזריהם. על מי בעצם אנו מרחמים? הרי מאליו ברור כי החמאס וועדות-ההתנגדות לא יכלו לשרוד והיו מתחסלים לפני שנים ללא תמיכה, אספקה ומסתור מסיביים אשר הוענקו להם ע"י האוכלוסיה האזרחית ברצועה. בנוסף, ולפי עדותם הפומבית של אותם מראשי החמאס, לא יכול היה החמאס ו"ההתנגדות" הפלשתינית לשרוד ללא התמיכה המסיבית אשר זכה לה מהשמאל הישראלי, אותם אלו אשר טובת ישראל בגרונם אך חורבנה במו ידיהם.
רחמננו העמומים, חלקם שונאי ישראל ואנטישמים במוצהר, מתבוננים במיעוט המבוטל בין הפלשתינים השואף ליחסים תקינים עמנו, אם בהכרה ואם בהכרח, ושואבים תובנות שגויות ומופרכות בדבר נכונות "העם הפלשתיני" ליחסי שלום עמנו. ניתן להשוות את אותם רחמננו המזויפים לדגים. כפי שזיכרון הדגים, בהתאם למחקרים אחרונים, שורד כחמש שניות (כך שבמידה והדג עמד בסכנת חיים אך זמן קצר מקודם, הרי שמיד נעלם ונמחק האירוע מזכרונו), כך גם שמאלננו החביבים והמטופשים מפגינים זיכרון דגיגי למהדרין. מחיקת זכרונם ראויה למחקר רב היקף, בהינף מוח קלוקל שוכחים אלו את האינתיפדה הראשונה, אוסלו א' וב', הנסיגה-בריחה הרצויה אך המבישה מלבנון, התחזקות הפתח (בעידודה המביש של ישראל), עליית הקיצונים האיסלאמיסטים (בחוסר תגובתה המביש של ישראל), האוטונומיה שניתנה לפלשתינים, הצעות השלום הישראליות אשר נידחו על הסף בבוז, ילדינו נשינו וזקננו המתפוצצים באוטובוסים, האינתיפאדה השנייה, הפינוי המביש והמטופש של גוש קטיף וצפון השומרון, אלפי ההרוגים והנרצחים משני הצדדים ועוד ועוד. עבור עמומנו כל יום מתחיל מחדש כאילו לא אירע דבר (בדומה גם ל"יום הגראונד הוג", המקבילה האירלנדית למחיקת זיכרון הדגים).
חשוב ונחוץ כי נוציא ראשנו מהחול ונחשוב ונפעל בצורה פרגמטית. רחמינו על הפלשתינים הביאו אך סבל גובר והולך עלינו ועל הפלשתינים עצמם, זוכרים את "המרחם על אכזרים סופו מתאכזר לרחמנים"? כך בדיוק נמרץ הבאנו אנו ברחמנו המטופשים והמנותקים מהמציאות את האסון על ראשם של הפלשתינים ובעקבותיו אסוננו אנו.
ה"נכבה" האמיתית של הפלשתינים אינה "הכיבוש" אלא פעולותיהם של שמאלננו ההזוהים והמנותקים, בעלי הזיכרון הדגיגי, הם שהביאו האסון על ראש כולנו. כפי שהאמריקנים בעיוורונם ניסו להשליט דמוקרטיה מערבית בעירק וגרמו שם למרחץ דמים נורא כך גם שמאלננו החביבים, המטופשים והמנותקים ניסו להקנות אמות מידה מערביות לפלשתינים ומשכך, דם האלפים שנשפך הוא הניגר מידי השמאל ועל ראשו (גם הימין הישראלי אינו חף מטעויות אך אלו בטלות בשישים בהשוואה). בבקשה, ספרי ההיסטוריה החדשה פתוחים, עלינו אך לעיין בהם. ללא תובנה קולקטיבית של מרביתנו, עלינו לטאטא החוצה מהשיח הציבורי את הזויינו, באשר לטעויות שנעשו על ידינו ביחסינו עם הפלשתינים, לא יהיה סיכוי הולם לפיתרון המשבר המתמשך ביננו.
ומשכך, באם יפנה החמאס את נשקו נגד ישראל, יקל על ישראל לאחר מערכת הסברה מתאימה חובקת עולם להשמיד את מוקדי החמאס ב"אש מנגד ומעל" ללא חשש מתגובה נגדית בינלאומית, לאחר הכל, כל הרצועה חמאס ומשכך כולה ברת עונשין.
באם המצור יוטל בפיקחות בעודו מלווה במסע הסברה עולמי מתאים, הרי שהחמאס ייכשל במאמציו להפגין שליטה ויעילות שילטונית איסלמיסטית ומשכך יופנה זעם ההמון הפלשתיני העזתי נגדו על כל המשתמע מכך. כבר ציינו כי ללא תמיכה עממית החמאס שווה כקליפת השום.
מדינות תומכות פלשתינים יאלצו לבחור בין חמאס לפתח וההסברה והשתדלנות הישראלים חייבים לעזור להם לבחור בכיוון הפתח, ומשכך ידולדל זרם התרומות לחמאס והזעם הפנימי נגדם יגבר, מה שרצוי שיקרה.
מצרים תאלץ סוף סוף להגן על עצמה מזרם הפליטים הפלשתינים הצפוי, אלו הרי ידועים בחיבתם היתרה והבלתי נשלטת לפוצץ כל גוף המארח אותם, בייחוד את הילדים שביניהם, תוך כוונות השתלטות מוחלטת עליו.
מדינות מוסלמיות אחרות כגון סעודיה, כווית, ירדן, אינדונזיה, עירק, תוניס, מרוקו, לבנון ואחרות, יפנו מדרך הטבע נגד החמאס ותומכיהם המסכנים את יציבותן הפנימית ויתמכו ברשות הפלשתינית תוך הגברת הפלגנות הפנימית הפלשתינית, שוב נקודה חשובה לטובת ישראל.
אם החמאס יתעקש על איסלמיותו (דבר הצפוי לגמרי) והתנגדותו לרשות הפלשתינית הרי שבאופן טבעי יתרחב הקרע בינהם ועל ישראל אך לדאוג לתדלק מגמה זו דרך מאגר המשת"פים והעשרתו, כאשר תחשיב מדויק חייב להעשות אשר ינציח את חולשתה של הרשות הפלשתינית כנד ישראל בעודו מחזק אותה מספיק כך שתוכל להדוף את מאמצי השתלטות החמאס גם בגדה המערבית, בעזרתה של ישראל מאחורי הקלעים ככל הניתן.
באם כל האמור לעיל לא יספיק והחמאס ימצא את הדרך להזיק לישראל ותושביה למרות הכל, אי אז תופעל האופציה הצבאית המלאה וצה"ל יכנס לרצועה על-מנת לחסל סופית את החמאס, אלא שהפעם ילחם צה"ל נגד חמאס מוחלש ומותש (במאמר קודם עמדתי על לקחי הרומאים בהשמדת טרור מוצלחת). מכל מקום ישראל חייבת להדוף ניסיונות עתידיים ברורים של החמאס להשקיט המצב וליצבו (אותם הודנות, תהדיות ושאר ירקות מזרחיות). כל ייצוב מעין זה ישחק אך ורק... אך ורק לידי החמאס ונגד ישראל.
על ישראל לא להרפות ולהתמיד בלחץ רציף עד לשבירת החמאס. אלו המשתעשעים בבינאום הסכסוך חייבים בהרהור שני בנושא, ראה מקרה הכוח הבינלאומי ומעורבותו, או להפך, במהלכים שהובילו למלחמת ששת הימים. אסור לנו ולא יקרה כך שאחרים יוציאו עבורנו את הערמונים מהאש. לאחר שנייצב המצב בהתאם לתנאים הנוחים ביותר עבורנו, אין מניעה לדון במעורבות בינלאומית, אך ראשון ראשון ואחרון אחרון.
אם למרות הכל החמאס יתמתן, יכונן יחסי שכנות טובה, יתפרק מנשקו, יפסיק את הזרמת הנשק, ידאג לתושבים תחת שלטונו (ואף יגור זאב עם כבש...וגו'), אי אז הרווח גם כאן כולו שלנו.
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
