טעותו של מזוז

אינני משפטן ולכן איני מתיימר לדעת אם הבשיל תיק החקירה של משה קצב לכדי הגשת כתב אישום מלא ומקיף, או שכל שמסוגלת התביעה להוכיח הוא פשעים של "עכבר בגדלו של פיל". אינני משפטן ולכן איני מתיימר לדעת על סמך מה יצא היועץ המשפטי לממשלה בהצהרות חמורות על אישומי אונס ועל סמך מה שוכנע לסגת מעמדה זו. סוציולוג אני וברצוני להציג את עמדתי מנקודת מבטו של חוקר במדעי החברה.

מוסד היועץ המשפטי לממשלה הוא אחד הנדבכים החשובים למשטר החוק במדינה. הוא, בכפוף לבקרתו של בג"צ, הפרשן המוסמך לתחום המשפטי. ככזה, לכל אמירה שלו יש משמעות ציבורית וחברתית עצומה. כשיועץ משפטי יוצא בהצהרה על חומרתו הפלילית של תיק נתון, הנחת הציבור היא שהצהרה זו מבוססת היטב ושבעיקרה, היא תעמוד במבחן עתידי של בית המשפט. כשיועץ ממשלתי מבצע סיבוב פרסה ומצמצם את אישומיו לכתב תביעה מצומצם ולעונש קל, הוא מעביר מסר של חוסר רצינות, מסר שהצהרתו הראשונית לא היתה מבוססת, שאין לקחת את הצהרותיו ברצינות.

השלכותיו של מסר זה הן מפליגות והן חורגות מן המישור הפלילי אל התחום הציבורי. הן קובעות במידה רבה את התייחסויותנו לעמדותיו. האם ביקורתו של היועץ המשפטי על יזמותיו של שר המשפטים היא מבוססת? האם היא נובעת משיקולים משפטיים או משיקולים אינטרסנטיים? האם הדיחוי בפתיחת הליכי חקירה נגד ראש הממשלה נובע משיקולים של "חולשת תיק", או שהוא תוצאה של חולשת ממלא התפקיד?

בניגוד להלכה, הקובעת שנשיא יכול למחול על כבודו וכבודו מחול, אין יועץ משפטי זכאי למחול על כבוד משרתו, שכן פגיעה ביוקרת תפקידו מנטרלת את יכולת התפקוד שלו. משנפגעת יוקרתו, יחדלו בעלי השררה להטות אוזניהם לעצתו. בית המשפט העליון, המפקח העליון על הבקרה החוקית, חייב להיזהר מלפגוע בסמכותו. משננזף יועץ משפטי שוב ושוב על-ידי בית המשפט העליון, הוא חייב להתפטר. הנזיפות פוגעות ביוקרתו ומנטרלות את סמכותו. ככל שחייב בית המשפט העליון להיזהר מפגיעה ביוקרתו של היועץ, שבעתים חייב היועץ זאת לעצמו.

המבחן היעיל ביותר לבחינת יוקרתו ומעמדו של יועץ משפטי הוא מבחן השקיפות. ככל שמוצק מעמדו, כן נדרש הוא פחות לגלות שקיפות. ככל שמתערער מעמדו, כן נדרש הוא יותר לגלות שקיפות. כשיוצא פרשן משפטי מכובד כזאב סגל (הארץ 29.6.2007) בתגובה על החלטתו של מזוז שכותרתה "עסקה בלתי סבירה", הוא מעמיד את סבירות שיקול דעתו בספק ופותח פתח לדרישות להגברת שקיפותו.

ואכן, סיבוב הפרסה של היועץ בנושא קצב קורא לבחינה ציבורית של נתוני התיק. האמנם צדק (או טעה) היועץ כשהעלה את נושא האונס בסיבוב הראשון? האם צדק (או טעה) כשחזר בו אחרי השימוע? עצם העלאת השאלות מעידה על הפיחות במעמדו של היועץ הממשלתי לממשלה ובעקבותיו, על הפיחות במעמד החוק במדינה.

ולכן, אסור ליועץ המשפטי לממשלה להקריב עצמו על מזבח יוקרת המדינה. כשהעלה היועץ מזוז את הטענה שעסקת הטיעון חסכה למדינה פגיעה יוקרתית במעמד מוסד הנשיאות ובתדמיתה של המדינה, הוא שגה. ראשית, התקשורת בררנית בבחירתה, שום נושא אינו מצליח להתמיד ולהישאר בכותרות בצורה המשכית. שנית, יוקרתה של מדינה תלויה בדרך בה היא מתמודדת עם חולשות בעלי השררה ולא בדחיקתן אל מתחת לשטיח. והראייה, כשדווחו על עסקת הטיעון בחר ה-BBC במונח "Highly disputed decision", שכן, לא עבירותיו של הנשיא הן אלה שענייניו את הכתב, אלא דרך התמודדותה של המדינה, קרי היועץ, עם עבירות אלה.

כשיועץ משפטי מפליג לתחומי הבנת תהליכים חברתיים, הוא פולש לשטח שאינו מתחום מיומנותו. "מי זוכר על בסיסו של איזה סעיף נאשם איציק מרדכי?" שואל בני מזוז (ציטוט מקורב ע"פ הזיכרון), כשכוונתו לשכנע פרטי כתב אישום אינם חשובים. עצם האישום הוא שנחרט בזיכרון הציבור. ואמנם, לא רבים זוכרים את פרטי אישומיו של איציק מרדכי. בתודעה הציבורית נחרט מרדכי כמי שכשל בעבירות מין. אך, האומנם שיפוט הציבור הוא לחומרה, כפי שטוען מזוז, או שמא הוא לקולא?

מי היה מאמין שחיים רמון יוצב כמועמד לתפקיד של שר אוצר מבלי שנושא זה תופס כותרות בתקשורת ובלי שאיש במפלגתו יעלה טענה על אי-כשירותו בעטיה של הרשעתו. מסתבר, שעדין יש אמת בטענתם של ארגוני הנשים, שעבירות מין אינן מחסום משמעותי לקריירה ציבורית. עבירות אלה זוכות אומנם לתהודה ציבורית, אלא שתהודה זו היא קצרת מועד וכשהשיירה עוברת, הכלבים מפסיקים לנבוח.

ולכן, משהביא עצמו היועץ מזוז למצב שבו שיקוליו מועמדים בספק, רצוי ששיקולים אלה ייבדקו. משחסם מזוז את אפשרויות השיקול המחודש של הנושא באמצעות נוהל עסקת הטיעון, לא נותר אלא לקוות שבית המשפט העליון ייעתר לתביעות שהועלו, ייכנס לנעליו של היועץ ויבחן את שיקוליו. כמפלט אחרון, מן הראוי הוא שבית משפט השלום, לכשידון בתיקו של משה קצב, ידחה את הסכם הטיעון ויפעיל את שיקוליו העצמאיים ביחס לחומרת העונש.