העיתונאי אמנון אברמוביץ פרסם רשימה באתר הגלובס בה טען כי אחת המתלוננות נגד הנשיא קצב הניחה על מפתנו, זמן רב בטרם נחשפה הפרשה, מידע על התנהגותו המינית של האזרח הראשון. מידע זה נמסר לו לאחר שבהזדמנות קודמת דווקא ביקשה ממנו אותה מתלוננת, כמעריצה, לתמוך בבחירת קצב לנשיאות.
אברמוביץ לא פרט, אך מרשימתו משתמע כי הוא לא עשה דבר בקשר "למידע" מאחר שלאור ההערצה לקצב שגילתה בפניו אותה מתלוננת ארבע שנים קודם לכן, הוא היה חשדן כלפיה וכדבריו "הקידוחים הקודמים שלה (על משה, הנשיא הנפלא שיהיה לנו) עדיין היו קדוחים באזני, והדי השבחים הקודמים עוד הדהדו לי בחלל הגולגולת, שהתקשיתי להסתגל לטרנספורמציה שעברה הגברת ביחסה לקצב - ממעריצה לשוטמת".
כנגד התנהגות זו יצא יואב יצחק ברשימתו "אברמוביץ ידע ושתק" וקבע "אברמוביץ נמנע בזמנו מלטפל בכך, לתחקר, להציג שאלות קשות בפני קצב ואנשיו ולפרסם זאת באמצעי התקשורת. אין מדובר כאן באתרוג חדש - כפי שגונן אברמוביץ על אריאל שרון כדי להובילו להינתקות - אלא בכישלון עיתונאי מחפיר. ולא היחיד, מצד אברמוביץ."
חזרתי ועיינתי ברשימה האמורה וגיליתי כי, כדרכו, אברמוביץ גילה טפח וכיסה טפחיים. הוא אינו מספר לנו מהו בדיוק המידע? האם עשה משהו עם המידע? האם ניסה לברר אותו? האם נקט פעולות על-מנת לגלות אם קיימים מקורות מידע נוספים? האם האמין למידע, או שמא פסל את עדות המתלוננת על-הסף בשל הערצתה המוקדמת לנשיא?
כדרכם של עיתונאי צמרת לא מעטים, מנסה אברמוביץ ליהנות משני העולמות. מצד אחד עליו להעמיד פנים שידע, על-מנת שלא נחשוד בו כי עברה איזו ידיעה מרעישה בארצנו מבלי שהוא שמע עליה קודם. מאידך, עליו להסביר את שתיקתו ואי -פרסום המידע והוא עושה כן תוך רמיזה מרושעת שהוא, בוחן כליות ולב ידוע, סבר שהמקור לא אמין וגזר עליו גניזה.
זו הבעיה עם עיתונאים מהזן החדש. הם תמיד מצליחים לומר מעט מאוד ולטעת בך את התחושה שאלמלא מגבלות עלומות, הם יכלו לספר הרבה יותר. על החסר בעובדות הם מגשרים בטכניקת כתיבה מיוחדת של רמיזה, העוויה, חיוך מעוקם והרמת גבה, כולם תחליפים נפלאים למידע מהסוג הישן.
בעבר נדרש מעיתונאי לענות בכתבה על מספר שאלות יסוד שכולן מתחילות במם. מה? מי? מקום? מתי? מדוע? כיום דרישה זו נחשבת מיושנת ובעידן ה"ניו ז'ורנליזם "[האם כך עדיין קוראים לזה?]ניתן בהחלט להתחמק מלדווח על עובדות יסוד ולערפל את התמונה העובדתית תוך פיזור רמזים מחשידים לכל עבר.
אדגים את השיטה ברשימתו הנזכרת של אברמוביץ הכותב על מוסרת המידע "כארבע שנים אחר כך, והיא כבר עוזרת של שר אחר, שאלה אותי אותה אישה, מלאה בטרוניה ובטענה, מדוע התקשורת לא מפרסמת את דבר ההטרדות המיניות של "קצב, שהוא חולה מין מזעזע". על-מנת שלא נטעה מציין אברמוביץ כי אותה אישה "הגברת הזו, שהמקרה שלה אירע בעשור הקודם ולכן נפל לבור ההתיישנות, נחשבה במשטרה לעדה האמינה והרהוטה מכולן."
שימו לב למה שנאמר ולמה שלא נאמר בכתבה. אברמוביץ אינו מואיל לגלות לנו אם אותה האישה מסרה לו עדות על מעשה קונקרטי שביצע קצב, בה או באחרות. הוא אינו מנדב שמץ מידע על מה ולמה טענה אותה אישה כי קצב הוא עבריין מין מזעזע. האם דיברה באותה הזדמנות עם אברמוביץ על עצמה? על אחרות? האם התייחסה למעשים שאירעו לפני שהמליצה על קצב כנשיא, או אחרי כן?
הזכרתי רק מקצת מהשאלות שהייתי שמח לשאול את אברמוביץ אבל ספק אם יענה עליהן בכלל. עיתונאים מסוגו טוענים שתפקידם לשאול שאלות ולא לענות עליהן. ניחא, לו היה אברמוביץ מבצע חלק זה של תפקידו העיתונאי ניתן היה להסתפק בכך. הבעיה שהוא אינו שואל ואינו עונה. הוא מפזר אמירות ורמזים שהניסיון לבררם עד תום נדון לכישלון. ניתן לומר שאת אומנותו רכש אברמוביץ ישירות מהאורקל מדלפי ולא בקורס עיתונות שגרתי.
התוצאה המביכה, אך המוצדקת, הינה שכעת נחשד אברמוביץ ביחס מזלזל ומתנשא לתלונות קשות ואמיתיות ולמרות שידע, לא חקר ולא דיווח ובכך מעל בייעודו העיתונאי. יש לומר כי חשדות אלו הם חשדות של עיתונאים מהסוג הישן המתעקשים על חשיפת האמת ואינם מודעים לקסמה של לשון דרש רמז וסוד ביחס לשאלות של עובדה.
הייתי מציע לא להיחפז. ספק רב בעיני אם אברמוביץ ידע משהו ולמען האמת סיפורו מעורפל כל כך שאני חושד שהוא בלתי אמין לחלוטין. כאשר כותבים כתבה מסוג זה על חומרים כאלו די ברור שלא ימצא מי שיפריך את "המידע". זהו יתרונן של רשימות מסוג זה. המידע שבהן הוא כל כך דל ומעורפל שאי אפשר להפריך אותו, מה גם שניתן תמיד לייחסו למספר מקורות. הרשימה אינה עוסקת בכלל במידע, אלא, במיטב המסורת של הניו ז'ורנליזם, היא עוסקת בעיתונאי המלא מעצמו וממעמדו ככוכב על בשדה התקשורת.
אני משוכנע, אולי בתמימות יתר, שאי אפשר לרמות את כול האנשים כל הזמן. בסופו של יום ייווכחו הרוב לדעת כי אמנון אברמוביץ אינו עיתונאי אמיתי אלא תרמית. בסופו של דבר למרות כישרונו המוכח לחבר פתגמים ומכתמים אין לו ערך אמיתי כעיתונאי, או כפרשן וניתן לוותר על שירותיו המפוקפקים.
