בעיות קטנות שהופכות לגדולות ומסובכות

היום כתבתי את העידכון השבועי מס' 101 מאז החלנו להוציא לאור את ה"שבוע ברכב", עיתון הדוא"ל השבועי של ענף שרותי הרכב והתחבורה בישראל. על דרך המקרה, מספר זה מקבל בימים אלו משמעות מיוחדת, המשלבת עבר והווה.


101

יחידה 101 הייתה יחידה צבאית שהוקמה בשנת 1953 לצורך ביצוע פעולות תגמול במסתננים מעזה ומירדן. בעת האחרונה, רבים מאיתנו שבים ונזכרים בלוחמי אותה היחידה אשר תורגלו ופעלו לצורך הרתעת המסתננים, ומתן אפשרות לאזרחי הארץ לקיים חיים שלווים ונורמליים. היום, כעבור 55 שנה לערך, אנו נדרשים לבצע פעולות תגמול והרתעה באמצעות צבא שלם וכנגד "עם" במקום מסתננים, מאחר וממשלנו לא השכיל, מטעמיו השונים, לספק מענה הולם להכנות ולהתעצמות האויב ברצועת עזה בשנים האחרונות ולטפל בבעיה עוד בהיותה זעירה וזניחה.


מגיפה

התסמונת של מחלה זו – "אי-טיפול בבעיות כשהן קטנות ופתרונן פשוט עד שהן הופכות גדולות ומסובכות לפיתרון" הפושה בממשלינו, אינה נחלת מדיניות הביטחון בלבד, אלא היא תסמונת כלל משרדית אשר התסמינים הקליניים שלה נובטים פרא וניבטים אלינו בעצב מכל עבר. אתן מספר דוגמאות, שכל אחת ואחת מהן זכתה למקום של כבוד בבית הקברות של העניינים שכבר הפכו ל-"בכיה לדורות":

1. משק המים כידוע, לא מ/טופל בזמן ופתרונות למדווה עדיין – אין.
2. בעיות האיום הרקטי על תושבי הדרום והצפון מטופלות מאוחר מדי ונראה כי טיפול זה, כמו הטיפול בגזרה הצפונית, הינו טיפול זמני ומקומי בלבד.
3. תשתיות התחבורה הציבורית והכבישים בישראל ממשיכים לדשדש בועדות ובתכנונים אינסופיים וחצינו כבר עשורים שלמים של דיבורים וחוסר מעש אפקטיבי.
4. בעיות ניהול שוק ההון בישראל, כשממעל מועסקים עשרות אנשים (בשכר הממומן על-ידי המדינה) במגוון רב של רשויות עם כוח וסמכות שלטונית, האמונים על הפיקוח של ניהול כספי הציבור (בנקים, חברות ביטוח, חברות פיננסיות ועוד) ושלצערנו, חלו במחלת "העיוורון והשתיקה" (שהינה תת-מחלה התוקפת בדרך כלל יחד עם "אחותה הגדולה" "אי-טיפול בבעיות כשהן קטנות ופתרונן פשוט עד שהן הופכות גדולות ומסובכות לפיתרון") במשך שנים רבות עד כי קרסה השיטה וקרס שוק ההון.

דוגמאות ספורות אלו אינן אלא קצה קצהם של מחדלי המחשבה, התכנון והביצוע הממשלתי שלנו בשנים האחרונות. המדובר בהתקפה-רבתי של הממשל על אזרחיו, אשר אינו יכול להתגונן כנגדו.

הציבור מצוי במצב של חוסר אמון ציבורי, לא רק בפוליטיקה, אלא בייחוד במגזר הפקידותי הממשלתי אשר רבים מצאצאיו עוברים די מהר להיות "בכירים" בממשל התאגידים ה"מפוקח", לכאורה על-ידי חבריהם שנשארו (זמנית, כנראה) בצד המפקח. יוצא מזה, כי תאוות העסקים המבוססים על הימורים ותעלולים פיננסיים, זכו לעדנה ולעידוד ממשלתי במשך שנים רבות עד כי הסינוור שבא מכיוון הפעילות הנ"ל, עיוור וניטרל את היכולת לראות ולטפל בתשתיות האמיתיות של המדינה. אמנה כמה מהן, לטובת אלו ששכחו:

1. ערכים – ערכי סחר הוגן ועידוד יצירה לתועלת הציבור.
2. הנחיות ונהלים שיפרידו בין הון לשלטון (הפקידותי).
3. אכיפה ושמירה על ערכי הדמוקרטיה.
4. דוגמא אישית.

אנו מדינה צעירה שעברה מהר מדי לניהול ציני ובלתי אחראי, למרות שאין לנו שום פריווילגיה לעשות כן. ניהול אחראי של מדינה צעירה החיה תחת איומים קיומיים כבדי משקל, אינה יכולה להרשות לעצמה להפקיר את תשתיותיה הערכיות. אנו כבר חוזים בתוצאות הפקרות זו בכל מקום, כמעט.
במובחן מהאמרה הצינית – "הניתוח הצליח, החולה מת", נדמה כי אנו מצויים במעין-סדום, שבה אנשים מתים בין מחמת שאיש לא מנתח אותם ובין מחמת שהניתוחים המבוצעים בהם - כושלים.


שנאת חינם

כידוע, בית המקדש חרב בשל שנאת חינם. את דבריי הפעם אסיים באמרת המקורות אודות טיבה של שנאת החינם: "סתם שנאה יכולה להיות מפני פרט (טעם) מסויים. הכוונה ב'חינם' היא לשנאה כללית - למצב שבו אין לאדם 'סיבה' לשנוא את הזולת, שאינו פוגע בו במאומה, ובכל-זאת אינו יכול לסובלו, לשתף פעולה עמו או אף לשמוע את דעתו, כי הוא רואה בו 'מתחרה' (במקצועו, בתורתו, בעסקנותו וכדומה), ועצם מציאותו בעולם מצרה לו. זה; בסיסה של שנאת-חינם, ולאחר מכן באים או ממציאים נימוקים כדי לחפות על כך. שנאה זו קשה מכל שנאה אחרת, והיא שהחריבה את בית-המקדש, ועודנה מרקדת בינינו".