גם בית דין לא יעזור

הפער בין תפיסת המציאות של הישראלים לבין תפיסת המציאות של שאר העולם גם הוא נמצא במתח שלא זכור בעבר. התחושה של חוסר האונים נוכח כוחות עוינים במיוחד, המופיעים בצורה קפקאית בגלימות של שופטים, תוך שימוש פוליטי באמצעים דמוי-משפטיים. מי שהעניק למדינות נאורות כמו לוב, ערב הסעודית, קובה וניגריה, סין ורוסיה את התוקף המוסרי הבינלאומי להושיב את ישראל על כסא הנאשמים הוא ביסודו של דבר דווקא ארגוני זכויות האדם. כמה נלעג. רבים טוענים, שדוח גולדסטון חובר למעשה על-ידי חמאס וארגון עדאללה הישראלי – שילוב מנצח בתנאים של היום. עם רוח גבית של "משמר זכויות האדם", "אמנסטי", "בצלם" ו"שוברים שתיקה".

כל אלה מייצגים מעמד חדש, פוסט-דמוקרטי, הנוטל לעצמו פריבילגיות ללא אחריות. זוהי האווירה בזירה הבינלאומית. למנהיגי מדינה, שנבחרו כדי לייצג את רצון העם, יש במידה מסוימת פחות כוח מהצבר הכוח של המשולש – ארגוני זכויות אדם, תקשורת והאו"ם.

ארגוני זכויות האדם הם הגלגול העכשיווי המתוחכם ביותר של השמאל הרדיקלי. הם היורשים שלו. כאשר ארגוני השמאל הרדיקלי נתנו לפני שנים רוח גבית לארגוני הטרור, זה לא היה ממש אפקטיבי בזירה הבינלאומית. המטרה "השנויה במחלוקת" של רצח המוני והשמדת מדינה לא יכלה לזכות לביטוי גורף בזירה הבינלאומית – אם כי לפעמים אנחנו שוכחים באלו תנאים של בידוד מדיני נאלצה ישראל לתפקד בשנות ה-50' ובשנות ה-70' וכך הלאה.

יש להזכיר כאן, כי ארגון "בצלם" הוקם בשנת 1989,למעשה במתואם עם האינתיפאדה הראשונה. הפלשתינים פתחו אז במערכה משולבת – של אלימות ושל "דיאלוג" עם קבוצות שמאל ישראליות. לאורך השנים, השילוב של סביבה תקשורתית נוחה – ישראל היא הרי מדינה דמוקרטית... – יחד עם פעילות אינטנסיבית של ארגוני זכויות, שמציידים היום כל פלשתיני במצלמות, הביא לנוכחות מעקצצת עד בלתי נסבלת של ישראל בתקשורת העולמית.

האם זה עניין של מה בכך, שמפקד הכוחות הבריטים באפגניסטאן, הקולונל ריצ'רד קמפ, העיד בכינוס המועצה לזכויות האדם לפני שבוע, כי "בהתבסס על ידיעותי ועל ניסיוני, אני יכול לומר זאת: במהלך מבצע "עופרת יצוקה" צה"ל עשה להבטחת הזכויות של אזרחים באזור קרב יותר משעשה צבא אחר כלשהו בהיסטוריה של המלחמות"?

אך המנגנון האו"מניקי הבינלאומי טוחן כמכונה אוטומטית, וקולונל קמפ מבחינת התקשורת העולמית אינו שונה מקולונל "בלימפ". דבריו היו צריכים לרסק את אמינותו של ריצ'רד גולדסטון, שאכן טרח לצאת מהאולם בעת עדותו של קמפ; אך זה איננו קורה, משום שכפי שאמר בזמנו אלן דרשוביץ על בית הדין בהאג, ישראל יכולה לקבל שם משפט הוגן, כפי שאדם שחור יכול היה לקבל משפט צדק בשנות ה-30' באלבמה.

ישראל נמצאת במצב מיוחד, שקיומה לא מהווה אינטרס יסודי של אף מעצמה. מוטב שנכניס את זה טוב טוב לראש שלנו. האינטרס האימפריאליסטי הבסיסי של המעצמות מונח בצד הערבי. נוצר אומנם בסיס ידידותי היסטורי ליחסיה של ישראל עם ארה"ב. אך בתפקיד אינטרס, ישראל לכל היותר ממלאת תפקיד אסטרטגי בהגנה על הקליינטורה האמריקנית ואולי גם על החוף המזרחי של הים התיכון. לא הוכח כי הברית הלא כתובה עם ארה"ב הועילה לביטחונה של ישראל. אנו רוכשים שם נשק על בסיס עסקי אסטרטגי; נכון שבשנים עברו הכלכלה הישראלית הייתה משך שנים במצב קשה ולמעשה לא הייתה מסוגלת לשאת את המעמסה הביטחונית. אז עמד לנו הסיוע הכלכלי. מי שיחזור אחורה לשנות ה-60' וה-70', יהיה מזועזע ולא יבין איך נשאנו בנטל.

אך הברית הבלתי כתובה שאליה נכנסה ישראל מתוך אילוצי הישרדות, הפכה למוטיב מרכזי בהתעללות התעמולתית בישראל שנמשכת לאורך כל שנות קיומה, וקיבלה מספר תפניות שהעצימו אותה – מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה.

בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים היו לישראל מספר ידידות מבין המדינות, שלא היה להן אינטרס ישיר במזרח התיכון, כמו למשל, הבלונדיניות הדהויות מסקנדינביה – שוודיה, ונורווגיה. אחח... הזכרונות ההם. שוודיה ידידת ישראל! קשה היום להאמין. כן, המודל השוודי דמה במימדים רבים למודל הישראלי של ההגמוניה של מפא"י. הייתה צרפת. אבל בניגוד לרושם שנוצר לגבי התעצמות האנטישמיות האנטי-ישראלית, אפשר היום לקבוע, כי הטאבו על התבטאויות ופעולות אנטישמיות נגד ישראל היה בסך-הכל תופעה זמנית שהחזיקה מעמד 22 שנים אחרי השואה. עוצמת האנטישמיות האנטי-ישראלית שפרצה אחרי מלחמת ששת הימים מלמדת כי "המים לחצו בעוז" על קירות סכר הטאבו משך כל 20 השנים שבין השואה למלחמת ששת הימים. במזרח אירופה האנטישמיות פרצה בגסות קלסית, עם גירוש יהודי פולין ב-1968, ועם התגברות המסע האנטי-יהודי אנטי-ציוני בבריה"מ; ובמערב אירופה ואמריקה היו אלה קלגסי השמאל הרדיקלי, תומכי מאו, קסטרו, הו צ'י מין וברז'נייב ששעטו כקרנפים מיוחמים בקמפוסים וברחובות. בסִפרו של אלן בלום "דלדולה של הרוח באמריקה" מובאות לא מעט אפיזודות, נוסח זו שחווה ראש הממשלה לשעבר אולמרט באוניברסיטת שיקגו. ויותר מכך, היו התרחשויות אלימות נגד נציגים ישראלים אפילו במערב גרמניה האשמה. אלן בלום ראה ברדיקליזם הרוק הסטודנטיאלי אלמנט פשיסטי מובהק של נסיגה לברבריות. מי שפתח את הברזים במערב אירופה היה דה גול הדגול, שבנובמבר 67' נשא את נאומו הידוע, שבו דיבר על "עם יהיר ומתנשא".

1967 הייתה קו פרשת מים גם בחיי הרוח הפוליטיים של אישים רבים. הסופר האמריקני (יהודי) הגדול, הנרי רות', היה קומוניסט אנטי-ציוני והפך בבת-אחת לתומך ישראל נלהב. ההיסטוריון הטרוצקיסט האנטי-ציוני יצחק דויטשר, שאחרי השואה והקמת מדינת ישראל היכה על חטא על כך שלא עודד את היהודים לעלות לארץ ישראל, קם למחרת מלחמת ששת הימים שוב על צד שמאל וחזר להיות אנטי-ציוני. ריימון ארון, שלא היה ציוני והיה ביקורתי כלפי ישראל, יצא בחרב שלופה נגד נשיאו רם האף – דה גול. הרברט מרוקזה, הפילוסוף השמאלי הרדיקלי, שהטרוריסטים באמריקה ובאירופה רקדו את מחול המוות לפי חלילו, התייצב חד-משמעית לצד ישראל: אסור שמדינת ישראל תועמד שוב בסכנת השמדה, הוא אמר בקול רם וצלול מול קהל גדול. אף אחד מתלמידיו, ביניהם אנג'לה דייויס, לא שמע בקולו. מנהיג הפנתרים השחורים סטוקלי קרמייקל אמר, כי האדם הלבן היחיד שהוא מעריץ הוא היטלר. הטבח של צ'רלס מנסון, שבו נרצחה אשתו של פולנסקי, שרון טייט, היה טעימה קטנה, על קצה המזלג, לצמאון הדם של השמאל החדש – מעריצם של פול פוט ושאר רוצחי ההמונים.

אלא שאז גם היו אנשי שמאל מובהקים כמו אירווינג האו והסוציאליסט האחרון מייקל הארינגטון, שיצאו להגנת ישראל ואמרו במפורש את מה שבישראל לא קולטים משום מה: יש בשמאל מגמות חזקות לשרוף כל חלקה של חירות עלי אדמות, ואת מדינת ישראל תחילה. בטעות אנו מייחסים שאיפות שלום לשמאל – גם לאותם ארוכי שיער שענדו את תליון השלום על חזם השעיר או המתנדנד. לא. התמיכה בארגוני "הגרילה" הפלשתינים – כפי שוונסה רדגרייב וגלנדה ג'קסון וג'ולי כריסטי וג'ון לה קארה יגידו לכל אחד – הייתה גורפת.

למערכה התעמולתית-מדינית נגד ישראל מצטרף עכשיו גם הארגון "היהודי" ג'יי-סטריט. הארגון מכנה את עצמו "לובי פרו-ישראלי" וכתבים ישראלים שאינם בעניינים, כמו נטשה מוזגוביה ויצחק בן-חורין, מכתירים את כתבותיהם עליו בנוסח "ארגון פרו-ישראלי מאשים..." וכולי. בימים הקרובים יתקיים כינוס גדול של ג'יי-סטריט בוושינגטון, שבו הוא ינסה להופיע כתחליף אקטואלי לאיפא"ק.

את עלייתו של ג'יי-סטריט על הבמה קיבל בתשואות פרופסור סטיבן וולט, השותף לחיבור הספר האנטי-ישראלי על "הלובי הפרו-ישראלי באמריקה". איך זה שהוא תומך כל כך בארגון, שגם הוא מכנה את עצמו "לובי פרו-ישראלי"? "זהו רגע מכונן", הוא כתב לאחרונה לקראת הכינוס, "חשוב לראות אם הנשיא אובמה יקבל מספיק חיפוי מ-J-STREETומ-ISRAEL POLICY FORUM, כך שאובמה יוכל להגיד שאיפא"ק אינו מייצג עוד את הקהילה היהודית".

בדוח שפרסם השבוע לני בן דוד יש גילויים מדהימים. למשל, ראש
ג'יי-סטריט ג'רמי בן-עמי היה סגן נשיא של חברת תקשורת בשם "פנטון", שחתמה חוזה עם גוף קטארי. בחוזה התחייבה פנטון לנהל קמפיין אנטי-ישראלי של שנה ומחצה בארה"ב תוך התמקדות בקמפוסים. בחוזה נכתב במפורש, שהקמפיין "יוביל מסע מודעות בינלאומי, שיפעלו להטלת אחריות על אלה שהשתתפו בהתקפות על בתי ספר בעזה".

למותר לציין, כי בזמן "עופרת יצוקה" לא גילה ג'יי-סטריט שום תמיכה בישראל. השאלה שמציב בן דוד היא אם עמדה זו הושפעה מקשריה החוזיים של "פנטון" עם החברה הקטארית. בן-עמי הודה, שג'יי-סטריט מקבל כסף ממוסלמים, כולל מארגונים, תאגידים ומדינות(!).

מי שנחשב למוח שמאחורי הקמת ג'יי-סטריט הוא דניאל לוי, בנו של העשיר הבריטי הגדול מייקל לוי, ומקורבו של יוסי ביילין. דניאל לוי עלה בזמנו לישראל, עבד בלשכתו של אהוד ברק, ולאחר מכן בלשכתו של יוסי ביילין כשזה היה שר המשפטים. היום משמש לוי בהנהלת ג'יי-סטריט, והוא גם מנהל-שותף של כוח המשימה למזרח התיכון ב"מכון אמריקה החדשה" המקורב מאוד לבית הלבן. את עיקר המימון מקבל המכון מהמיליארדר ג'ורג' סורוס. סורוס נחשב גם ככוח האפור והחזק, שדחף להקמת ג'יי-סטריט כדי לגמד את איפא"ק, לפצל את דעת הקהל היהודית והאמריקנית ולהחליש את השפעתה של ישראל. לאמריקה הרי אין אינטרס יסודי בישראל. ההשפעה על דעת הקהל והפוליטיקאים היא זאת שנועדה לסגור את פערי האינטרסים. סורוס, וולט, בז'זי'נסקי, דניאל לוי וגולדסטון נפגשים בשדרות פנסילבניה.