בימים אלה אנו חשים את משק האור של חג החנוכה ואת הצידה שנתן לנו החג כיהודים לאורך כל הדורות. אם אנו מחפשים את ביטויו של החג בתנ"ך, מתברר לנו שהוא לא נמצא שם. בתקופה שבה פעלו המסרנים מאנשי הכנסת הגדולה נקבעו הספרים שייכללו בתוך הקאנון היהודי, שנקרא עם הזמן תנ"ך. סיפורם של החשמונאים ("המכבים") נשמר לנו בספרי המכבים, והם כלולים היום ב"ספרים החיצוניים" (כל הספרים שלא נכללו בתנ"ך).
להבדיל מפורים, חנוכה הוא חג שמבטא מאבק רוחני על זהותנו ועל תרבותנו. בפורים אנו זוכרים את הניסיון להשמיד אותנו פיזית, ואנו רואים בחג זה אב-טיפוס לנסיונות השמדה אחרים שחווה העם לאורך ההיסטוריה שלו. חנוכה מבטא מאבק אחר של העם: היוונים לא איימו על חייו של העם. הם ביקשו למחוק את זהותו התרבותית ולבולל אותו בתרבותם שלהם. לרוע המזל, קמו אז יהודים שהשתלבו במגמה זו וניסו למצוא חן בעיני היוונים. קבוצה זו של מתיוונים זכתה כמובן למשרות שלטוניות, ושימשה קת העץ של הגרזן שאיים להכות בעץ של העם היהודי. היוונים ידעו שאין צורך להשמיד את העם היהודי פיזית כדי למחוק אותו מן ההיסטוריה: די למחוק את זהותו ואת דתו ותרבותו, והוא ייבלע בתוך הזהות של כובשיו.
ספרי המכבים מתעדים את המאבק של החשמונאים ואת נצחונם על היוונים:
בשנת 167 לפני הספירה הגיעו היוונים לעיר מודיעין ודרשו מן היהודים להקריב חזיר לאלים של היוונים. מתתיהו הכהן קם ועשה מעשה: הוא הכריז שהוא מסרב. יהודי מתיוון קם מולו והקריב את הקרבן בנוכחות שר הצבא היווני. מתתיהו גילה אומץ לב ודקר אותו למוות וגם את השר היווני. מתתיהו וחמשת בניו יצאו למלחמת מגן על זהותו של העם. המצביא היה אחד מבניו של מתתיהו, יהודה המכבי. בסופו של המאבק היהודים כבשן מחדש את ירושלים וטיהרו את המקדש. הם הדליקו את המנורה מחדש וחנכו את בית המקדש.
המאבק על זהותנו לא תם מאז. לאורך כל ההיסטוריה שמר העם על זהותו התרבותית ועל שפתו העברית כשפת תרבותו. עם התחייה הציונית, השכילו מייסדי הציונות לשמור על שני מרכיבים בסיסיים מן העבר היהודי: הם החזירו את העם אל ארץ אבותיו (ארץ ישראל) ואל שפת אבותיו (השפה העברית) כשפת דיבור.
היום אנו עומדים שוב בפני מאבק על זהותנו: הכפר הגלובאלי מאיים על כל התרבויות הייחודיות והקטנות, ובתוכן התרבות העברית.
הכפר הגלובאלי חותר תחת התרבויות הקטנות והייחודיות, ויש חשש שאנו הופכים להיות עולם משעמם שתרבותו נבנית על המכנה המשותף הכי נמוך. בשם ההתחדשות וההצטרפות לתרבות המתקדמת שכולם חברו אליה, אנו עומדים לוותר על התרבות שלנו וללבוש תלבושת אחידה של הגלובוס כולו.
אכן יש לשמור על קשרי תרבות וטכנולוגיה עם הכפר הגלובאלי. בנימין זאב הרצל בספרו אלטנוילנד (ארץ ישנה חדשה), חזה את מדינת ישראל כמדינה הקשורה לעברה ההיסטורי, אך צועדת עם הזמן ומחוברת לתרבות האירופית ולטכנולוגיה החדשה. אך גם הוא לא שיער עד כמה הכפר הגלובאלי יהיה דורסני כל-כך ויבלע כל חלקה בחיינו.
בימים אלה שבהם אנו חוגגים את חג החנוכה, נזכור את רוח החג ונשמור על תרבותנו הייחודית ועל שפתנו העברית מכל משמר.
