עם קבלתה של ישראל ל-OECD, נהיה מחויבים לעמוד בדרישות ובסטנדרטים בינלאומיים בשורה ארוכה של תחומים. שאלת חוסר הלימוד מן הניסיון, מופנית במקרה הזה לאדונים הנכבדים היושבים במטה הארגון בפריז: מתי לאחרונה ראיתם את ישראל מקיימת התחייבויות בצורה מלאה ובזמן שנקבע?

קחו לדוגמה את נושא בטיחות הטיסה. נושא חשוב ביותר, בו תלויים חייהם של מיליוני בני אדם. ישראל קיבלה עוד ועוד התראות ואזהרות, הקימה ועדות, פיזרה הבטחות – ולא עשתה כלום. התוצאה היתה, שמינהל התעופה האמריקני מדרג כיום את נתב"ג באותה רמת בטיחות של מדינות העולם השלישי. נו, אז מה? משהו השתנה?

או בנושא אחר: בצדק כתב השבוע עידן גרינבאום ב"כלכליסט", שעוד לא נולד הארגון שיכריח את משה גפני ויעקב ליצמן להכניס לימודי אנגלית ומתמטיקה לישיבות, ועוד לא נולד הארגון שיוציא בחור ישיבה אחד לעבודה.

אולי הדבר המאפיין אותנו ביותר הוא כותרת משנה בנושא, שוב ב"כלכליסט", ולפיה מדינות שלא עמדו בדרישות OECD לא הוצאו משורותיו. אתה הבנת את זה, אנחל גוריה? עוד לא קיבלתם אותנו, ואנחנו כבר חושבים עד כמה נוכל להתחכם בלי להיענש.

אז יש לנו עוד פרשה ביטחונית, והפעם – במגזר הערבי. פרטיה התפרסמו ללא הרף באתרים בחו"ל וגם בבלוגים בישראל, לפעמים תוך ציטוט המקורות הזרים ולפעמים לא. אבל אצלנו, במשך ארבעה ימים – הס מלומר מילה אחת בגלוי. הרי היה צו איסור פרסום.

למה לא לומדים מהניסיון? כבר שכחו את פרשת קם-בלאו? מדוע בתי המשפט שלנו אינם מכירים במציאות המודרנית? מדוע השב"כ אינו מבין שהשתקה שכזו רק פותחת פתח לשמועות, שמעצם טבען הולכות ומתעצמות? ומדוע לא מבינים גם השופטים וגם החוקרים, שדווקא כאשר העסק נוגע למגזר הערבי – חייבים לתת במהירות את הפרטים האמיתיים ולא להשאיר את השטח למסיתים למיניהם?

בחודש יולי יירד המע"מ ב-0.5% - בישר השבוע מעריב. ההורדה מתוכננת לינואר 2011, אבל בנימין נתניהו רוצה להקדים אותה. נעזוב בצד את העובדה שלדעת הרוב המכריע של המומחים, כולל אותו OECD מהקטע הקודם וגם בנק ישראל, הורדת מיסים כעת היא טעות חמורה. נתמקד בשאלה, מה בדיוק ייצא לנו מהורדת המע"מ בחצי אחוז.

הרי כבר היינו בסרט הזה, אז למה לא לומדים מהניסיון? המע"מ הורד אשתקד בחצי אחוז, וברוב המכריע של המקרים – ההוזלה הזו לא הגיעה לכיסיהם של הצרכנים, פשוט משום שלחנויות לא היה שווה להתעסק איתה ולצרכנים לא היה מושג עליה. שלא לדבר על העלות של עידכון מערכות המחשב והקופות הרושמות למיניהן – שהיא הוצאה מוכרת, וכך נפגעות הכנסות המדינה.

הנה עוד נקודה: כאשר משחקים עם המע"מ מעלה-מטה, כפי שנעשה שוב ושוב בשנים האחרונות, התוצאה היא מחירים על האגורה. זה נכון במיוחד במוצרי היסוד, שהם הזולים ביותר ומחיריהם נמצאים בפיקוח. אבל כאשר המחיר הוא על האגורה, ומטבע האגורה הרי בוטל, הוא מעוגל – כלפי מטה ב-1-4 אגורות, כלפי מעלה ב-6-9 אגורות. וכך, במקרה הטוב – המחיר למעשה יישאר ללא שינוי.

הנה כמה דוגמאות. חלב 3% בקרטון עולה כעת 5.95 שקלים, ואם המע"מ יופחת – הוא יעלה 5.92 שקלים, שזה אומר 5.95. לחם שחור אחיד יעלה 4.42 שקלים – בפועל בדיוק כמו היום, כאשר הוא עולה 4.44 שקלים. חבילת חמאה עולה 3.09 שקלים ותעלה 3.07 – דהיינו, הצרכן ימשיך לשלם 3.10 שקלים.

נכון שבדרך כלל לא קונים את המוצרים הללו בבודדים, אלא הם נכנסים לתוך קנייה גדולה. אבל מבחינה סטטיסטית, ברור שזה מתיישר ובסופו של דבר אין שום השפעה. אז למה ללכת על מהלך חסר משמעות, במקום להפנות את הכסף למשל לריווח נוסף של מדרגות המס?

בתוך מספר שבועות נהיה עדים לעסקה גדולה, בה ימכור מאיר שמיר את חלקו בתנובה. מדובר ב-20% ממניות חברת המזון הגדולה בישראל, ששוויין מוערך ביותר מרבע מיליארד דולר. הסיבה: דרישת רשות ניירות ערך מחברת מבטח שמיר, המחזיקה במניות, לכלול בדוחותיה פרטים על תנובה, וסירובה של השותפה, קרן אייפקס, לאפשר זאת.

למה לא לומדים מהניסיון? הרי רק לפני מספר שבועות הורשע דב תדמור, מי שהיה מנכ"ל דיסקונט השקעות, בהסתרת נתוני ישקר מדוחות החברה. ישקר הייתה ונותרה חברה פרטית, אלא שבזמנו דסק"ש החזיקה בנתח נכבד ממניותיה. משפחת ורטהימר סירבה לאפשר את פרסום הנתונים, דסק"ש ניסתה להערים על הרשויות – וזה הסתיים בהרשעה, בעבודות שירות ובקנסות כבדים.

שמיר היה יכול להבין בקלות, שמה שדרשה הרשות לפני 15 שנה – קל וחומר שתדרוש כיום. הוא יכול היה לבחון בקלות את עמדת הרשות עוד לפני שרכש את המניות בתנובה. אך ככל הנראה הוא לא עשה זאת, ואם עשה – או שטעה בענק, או שהניח ש"יהיה בסדר". אז ייתכן ששמיר ייצא ברווח לגמרי לא רע מהסיבוב שלו בתנובה, אבל כך לא מתנהג איש עסקים רציני בהשקעה אסטרטגית כה גדולה.

קצת רחמנות על יערות הגשם! 1,450 עמודים בדוח מבקר המדינה, ומי יודע כמה דפים עוד הודפסו ונכתבו ונקראו ונזרקו לצורך קריאת הדוח וסקירתו – שלא לדבר על תהליך הביקורת וכתיבת הדוח.

למה המבקר לא לומר מהניסיון? הרי הדוח שלו עושה רעש לכל היותר 24 שעות ואז נעלם במקרה הטוב בסלי המיחזור, ובמקרה הפחות טוב – בתחתיתה של מגירה נשכחת. כל עוד אין חקיקה שתעניש את האחראים, במיוחד מי שלא יתקנו ליקויים, הדוח הזה טוב לכותרות ולא לשום דבר אחר. נכון שראובן ריבלין אומר שיקדם חקיקה כזו, ונכון שהוא באמת אחד הפוליטיקאים היותר-הגונים שלנו, אבל אני לא רואה רוב בכנסת שיתמוך בה. מה, הם השתגעו? להטיל אחריות על עצמם?

אם הייתי ציני לגמרי, הייתי מציע שבפעם הבאה המבקר יודיע שאינו מפרסם דוח, כמחאה. אבל מאחר שאני חצי ציני וחצי רציני, אני מציע שהמבקר יקדיש את מירב זמנו לביקורות נקודתיות מיידיות. כאן ההד הציבורי חזק יותר, ויש יותר סיכוי שיהיה קשה להתעלם מהממצאים.

בניגוד לכותרת הטור השבוע, מגיעה מחמאה למישהו שכן למד מהניסיון. שר התחבורה, ישראל כץ, החליט לבחון את האפשרות להניח מסילת רכבת לאילת. אך בניגוד לכל הפעמים הקודמות בהן עלה הרעיון על סדר היום, הפעם מדובר על כך שגורם פרטי יניח את המסילה ויתפעל אותה.

אם בכלל יש סיכוי לרכבת לאילת, זוהי בדיוק הדרך. לא באמצעות רכבת ישראל, החורגת במאות אחוזים מהתקציבים ומהזמנים של הפרויקטים שלה (אנחנו עוד מחכים לרכבת לירושלים).

הדרך היא יזם פרטי, אשר יקבל את הזיכיון וישתדל לעשות את העבודה הטובה ביותר והמהירה ביותר, פשוט משום שהוא רוצה להרוויח. זה עבד מצוין בכביש חוצה ישראל, זה יכול לעבוד מצוין ברכבת לאילת. עכשיו רק נשאר לראות אם יימצא הכוח הפוליטי לקדם את הפרויקט.