תסמונת יריב מוהר וגבולות ההפחדה

כשאין קווי יסוד, לדברי מוהר, שהשמאל ממציא אופי משלו למדינה, או כשאין שלום ואפילו לא תהליך שלום, השמאל משתגע, חייב להיות בתנועה, נכנס לוואקום וממציא סיסמאות כמו: "שיחות קרבה", "מגעים חשאיים", "חלון הזדמנויות", "הסכם ז'נבה", "נהפוך כל אבן להשגת השלום", "קץ הסכסוך" - כאילו היה ריב בין שכנים ולא עימות אידיאולוגי עיקש.

השמאל של 92' (הסכמי "אוסלו") זנח את דרך השמאל שלפני 67' והחל לחתור למשהו אחר לחלוטין: פירוקה של מדינת ישראל מזהותה כמדינה יהודית אל עבר מדינת כל אזרחיה.

השמאל התפרק מנשק היהדות. אבל הוא ציוני בדרכו. אפשר להבחין בין דרך הקיבוץ המתפורר לדרך ההתיישבות של הימין. כמשל - נבחין בין קיבוץ כרם שלום לקיבוץ כפר עציון. שניהם עלו לקרקע ב-67'. שניהם קיבוצים. רק אחד משגשג. הדור הזה של השמאל הוא המשך של דור אבוד שיצא פצוע וחבול, כמו כל העם, ממלחמת יום הכיפורים. בדומה לשאלות של צרור ב-2009, שאל חיים גורי אחרי המלחמה של 1973 ²: "מה קרה לדור שלם שלאחר 25 שנה של עצמאות חסר לו לפעמים ביטחון יסודי, על-אף שניצח במלחמה שאולי שום צבא לא היה עומד בה בנתונים התחלתיים כאלה".

השאלות של הסופר והמשורר, השייך לדור תש"ח, נוקבות. אולי שאלת "הביטחון היסודי" של הדור באמת נובעת מנתק היסטורי של השמאל בישראל.

המשוררת ש' שפרה ניסתה להגדיר³ את בעיית הדור ומכוונת לדור הביניים. נדמה שהגדרתה מדויקת, מדהימה, עונה על שאלתם של גורי ושל צרור יחד, ומסכמת את בעיית "קווי היסוד" של מוהר והערעור הסדרתי ("האמינות של משקיפים זרים לא נופלת מעדויות של ישראלים") של השמאל כולו, הכופר בזכותנו על הארץ: "נדמה לי שיותר משזו בעיית הדור הצעיר, זוהי בעיה של 'דור הביניים' [של אז], אשר יישב את הארץ ואף כבש אותה במלחמה, אולם אין בו די כוח לעמוד בהתממשותו של חלום, שכן כל התגשמות של חלום כרוכה בהתנגשות בחוקי הצדק המוחלט. דור זה מנגע במבוכתו את הישראלי שנולד וחי בארץ ואשר שאלת זכותו לחיות בה אינה חלק מעולמו הפנימי. אינני מתעלמת מזכותם של הערבים לחיות בארץ ישראל, אולם איזה מין צדק זה המכיר בזכות הזולת וכופר בזכות האני?".

השמאל ויתר על יישוב הארץ וכן על עבודת האדמה. לפיכך, מה נשאר? ואקום! לוואקום הזה נכנס דור שאינו ידע את יוסף והחליט שהוא יודע מה טוב לעם ישראל, מהי הרעה החולה של עם ישראל: השטחים הכבושים. אג'נדת "הכל בגלל 67'" היא תורת אלוהי השמאל. בדיוק כמו עניין יישוב הארץ בסוגיית העגלות, קחו לשמאל את אג'נדת 67' ואין לו כלום. לא רק אורי תובל מעיתון 'הארץ' "לא יכול לשמוע את המנטרה עם ישראל-ארץ ישראל-צבא הגנה לישראל-ילדים לישראל-קידוש השם" ב"נאום הפשיסטים וג'יהאדיסטים" המזעזע שלו - אלא כל השמאל כולו.

מוהר מלין על תנועת "אם תרצו", אך בו בעת עוסק בהפחדה. קצת קשה לבקש מצאצאי אנשי היישוב הישן - אלו שהפחידו את העולם כולו מפני מנחם בגין, שכונה פשיסט(!) בכדי לסתום פיות, זה שבן-גוריון לא קרא אפילו בשמו - להיזכר בכל אלה. ראש הממשלה הראשון הפך את המושג "בלי חרות ובלי מק"י" לאם כל ההפחדות. 'הארץ', 'מעריב' ו'ידיעות אחרונות' כינו את בגין "בייגין" בכדי להדגיש שהוא גלותי.

אך ממש לפני חודשים נכנסו אל תוך הוואקום של מוהר, רק משמאל הפעם, אנשי "השמאל הלאומי" עם מניפסט עגום, נטול ביבליוגרפיה, נטול משמעות היסטורית וממש ניתן לצטט את מוהר עצמו בכותבו על "אם תרצו", רק להפך: "הם מנסים להחיל פרשנויות מרחיבות עד אבסורד למה הן סכנות ממשיות ומפחידות - כמו פגיעה בבטחון המדינה - וכך לצמצם מאוד את מה שמותר להגיד".

מניפסט "השמאל הלאומי", אם נשתמש בו כאנלוגיה ל"אם תרצו", החיל פרשנויות מרחיבות עד אבסורד ועסק ברטוריקת הפחדה סדרתית מהזן הנמוך ביותר.

איני יודע אם מוהר קרא את המניפסט, אשר מסמל מבחינתי את השמאל החדש, האינטליגנט החדש, זה שהטקסט מכוון אליו ("ולא לפוליטיקאים או לאקדמאים", כפי שמצוין במניפסט), שחונך על דרך הישראליות בלבד, במערכות הרגילות ואינו נגיש לשפת התורה, לפילוסופיה של הרמב"ם, למשנה. מחברי המניפסט יודעים זאת. לכן הם "רידדו" את הטקסט בכדי שקוראיו יבינו. כך נוהגים היום.

עיתונאים בכירים שימשו מעירים מהצד (השמאלי): רינו צרור ואמנון אברמוביץ'. חמישה חודשים לאחר ניצחונו של נתניהו על פרס, בבחירות 96' התבטא רינו צרור כך: "המלחמה תתנהל רק על-ידי חלק מהעם. אחוז ניכר מן השמאל לא ישתתף במלחמה הזו. חלק גדול מחיילי צה"ל המשתייכים לשמאל לא ייצאו למלחמה בשטחים"¹.

הפחדה תוצרת השמאל: לא תנועה, לא אגודה - עיתונאי בכיר ומוביל. במניפסט הטיוטא ב-2009, צרור גם שאל-כתב: "מה קרה לצעירינו"? התשובה בסוף. כנראה שרינו צרור ינק את המנטאליות הזו ממורשת השמאל אשר הקים את המדינה. ולכן מותר לו הכל,
הוא הרי לא המציא את זה; 46 שנה קודם לכן נכתב ב"על המשמר": "הפלמ"ח לא יקיים שליחות של ראש ממשלה ששמו בייגין" (1950).

מדוע מוהר אינו מלין על שתיקת האתרוגים של אברמוביץ'? מקרה חמור מאין כמוהו של הבעת דעה בתוספת קריאה להשתיק עניינים משפטיים של ראש ממשלה מכהן, בכדי ליישם את אג'נדת השמאל, יכול להוביל רק בישראל לקבלת פרס למצוינות ומקצוענות: "לדעתי צריך לשמור עליו לא רק מפני הדגלים הפוליטיים, אלא גם מפני דגלים משפטיים".

1. העיר, 3.10.96, "איבדנו כל אשר יקר היה", אמנון לורד.
2. אמנון לורד, "איבדנו כל אשר יקר היה", עמ' 16.
3. אמנון לורד, "איבדנו כל אשר יקר היה", עמ' 16.