פחות מ-6,000 מילה - זהו כל הטקסט של ההגדה. מספר המהדורות שלה בערך זהה. כלומר: מהדורה על כל מילה. כל שנה יוצאות עוד ועוד הגדות, במיוחד במגזר הדתי אבל לא רק. בהומור אומרים על כך, שהסיבה היא שהרשע של אשתקד הוא החכם של השנה. תבינו את זה איך שאתם רוצים: האם המצב הולך ומחמיר משנה לשנה, או שהרשע דווקא חוזר בתשובה.

הסיבה האמיתית היא, שהטכסט הזה נצחי ומתאים לכל מקום ולכל זמן. חכמי המשנה והתלמוד קראו בו את מציאות בית המקדש והחורבן, ר' יצחק אברבנאל ראה בו את גירוש ספרד, בשואה מצאו בו מקור לעידוד, ובמדינת ישראל הוא מקבל גוון של חירות מודרנית. אין בעולם כולו עוד טכסט כזה, חוץ מהתנ"ך. אז שיהיה לא רק חג כשר ושמח, אלא גם חג עם תוכן ומשמעות.

עוד סימן שאביב הגיע פסח בא, הוא שמוספי סוף השבוע של ידיעות אחרונות ומעריב מתנפחים כמו קמח תופח מאליו שקיבל אינפוזיה של שמרים. בשבוע שעבר, למשל, התגאה ידיעות אחרונות במוסף של 228 עמודים בשני חלקים. מעריב, שמזמן כבר לא מנסה לדגדג את ידיעות, הסתפק ב-132 עמודים.

הבעיה היא, שאחרי שסוחבים הביתה את החבילה הזאת (תחליף לגמרי לא רע להרמת משקולות), מגלים שהמציאות הרבה פחות זוהרת. מתוך אותם 228 עמודים של "7 ימים", 117 היו מודעות. ב"סופשבוע" היו 63 עמודי מודעות. אם מישהו חושב שמישהו אחר בכלל מסתכל על המודעות או זוכר מה ראה איפה - אז הוא אחד משניים: או מוכר מודעות או משווק שטחי פרסום.

השבוע העיתונים יותר צנועים, אבל עם אותו יחס: 81 עמודי מודעות מתוך 160 עמודים "7 ימים", 53 עמודי מודעות מתוך 120 עמודי "סופשבוע". אז יש לי הצעה. כמו שבקופסאות שימורים צריך לכתוב מה המשקל הנקי, כך גם בעיתונים יש לכתוב מהו מספר העמודים נטו. ככה לא ימכרו לנו לוקשים על 132, 228 או 348 עמודים.

עוד תופעה המתגברת, בעיקר בציבור החרדי אבל לא רק, היא החומרות חסרות הבסיס בדיני פסח. כדי שמשהו יהיה חמץ, עליו למלא שני תנאים מצטברים: בצק שהחמיץ מאחד מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמת, שיפון ושיבולת שועל) וראוי למאכל כלב. לכן, לא משנה עד כמה האקונומיקה או הדבק או השפתון יהיו עשויים מחמץ; מבחינת דיני פסח, הם לא חמץ. זהו הדין ואין בלתו.

אבל אצל החרדים, ויש לזה ניצנים גם בציבור החרדי-לאומי, איבדו מזמן כל קשר עם ההלכה והמציאות. תראו שם נוזלי כלים כשרים לפסח וניירות בלי עמילן ואפילו דיו להחתמת הביצים. בחיי, זו לא בדיחה; ראיתי את זה במו עיני. למה? כי ההכשרים הם תעשיה נהדרת, שמגלגלת המון כסף ונותנת המון כוח לעסקנים ולרבנים, וכי יש מאות אלפי אנשים שהולכים בעיניים עצומות אחרי כל שטות שישמעו.

כמו ברפלקס פבלובי, יש חילוניים שרק שומעים על פסח - ומיד נובחים על חוק החמץ. האמת היא, שהחוק הזה לא ממש מעניין אותי כשלעצמו, משום שמטרתו מלכתחילה הייתה הצהרתית-לוחמנית ולא מעשית-חברית. אבל מאוד מעניין אותי העיקרון, ולפיו כל זמן שיש חוק - צריך לכבד אותו.

אם חוק החמץ מפריע, מיותר, בלתי חוקתי - יש דרכים חוקיות לשנות אותו או לבטל אותו. לתקוף בחריפות את מי שרוצה לאכוף אותו, הוא לא אחת מהן. הרי יש חוקים שהרבה יותר מרגיזים אותנו ופוגעים בנו. למשל: חוקי המס. למשל: חוק השירות הצבאי. האם יעלה על הדעת להפוך אותם לאות מתה? ודאי שלא. ולמה? רק בגלל שהם מובנים לכל? ממתי חקיקה הפכה להיות תחרות פופולריות? כאשר מתחילים להתעלם מחוקים רק בגלל שהם לא נראים למאן דהוא, זוהי דרך שמובילה רק למקום אחד: אנרכיה.

אין לי מושג היכן הסל לפסח יותר זול - במגה, בשופרסל ואולי אצל רמי לוי. גם אין לי מושג אם הוא מכיל ק"ג אחד של דגים, או דווקא 2.5 ק"ג בשר, או שמא שני בקבוקי יין ואולי ארבעה בקבוקי מיץ ענבים. אין לי מושג - וגם לא מעניין אותי. משום שאף אחד לא קונה בדיוק את הסל המדגמי הזה, ומשום שבסופו של דבר קונים היכן שרגילים ו/או היכן שנוח.

יש לי הצעה לרשתות השיווק: במקום לבזבז מיליונים על קמפיינים "השוואתיים" שלא משווים כלום, תשקיעו בשיפור חוויית הקנייה. תפעילו יותר קופות, תדאגו שהקופאיות יהיו יותר מהירות, תציבו עובדים שיעזרו לארוז, תביאו את המשלוחים יותר מהר. זה מה שבאמת יכול לשנות. כל השאר - ממש לא משנה.

גם במגזר הדתי והחרדי זוהי העונה החמה של המודעות. פסח מתחיל אצלנו כבר אחרי חנוכה, עם ניצנים של מבצעי נופש, וכמובן שהגל הולך ומתגבר ככל שהחג מתקרב. את זה עוד אפשר להבין; בכל זאת, עסקים. הרבה יותר קשה להשלים עם הכסף שנשפך בידי הגופים המגייסים תרומות לנזקקים, במסגרת המסורת הבאמת-יפה ועתיקת היומין של "קמחא דפסחא".

אני עצמי, ויש לי הרגשה שרבים נוספים כמוני, הייתי רוצה לדעת שכמה שיותר מתוך התרומה שלי מופנה למטרה עצמה. מאוד לא נוח לי להרגיש שחלק די משמעותי הולך על פרסום, טלמרקטינג, מכתבים ושאר ירקות. הבעיה היא, שברגע שאחד מפרסם - כולם צריכים ללכת בעקבותיו. וכמו בכל תחרות, גם כאן היא מעצימה את עצמה וגוזלת יותר ויותר משאבים, וגם כאן דומה שהאמצעי הפך להיות מטרה בפני עצמה.