כשראש הממשלה
בנימין נתניהו הצהיר השבוע בנאומו בכנסת: "רוב העם מאוחד סביב עמדותיי בתהליך עם הפלשתינים", הוא הוסיף: "ויתורים כואבים למען השלום, כי מדובר בחלקי מולדת".
"יודע צדיק נפש בהמתו". ברור לנתניהו, שחלק ניכר מהבוחרים לכנסת, שהם האלקטורט המכריע, מוכנים ל"ויתורים כואבים" משום שהם רואים באותם חלקי מולדת ובמתנחלים החיים בתוכם, גידול ממאיר שיש להסירו כדי להציל את הגוף. הטרגדיה שלנו היא האשליה כי "הוויתורים הכואבים" שלנו, ירצו את הפלשתינים, משום שהאמת האכזרית היא, שהוויתורים הכואבים שהם דורשים מאיתנו כוללים גם את יפו, חיפה ועכו. זאת למדנו לבושתנו לאחרונה מהמסתערים על הגדרות הרעועות בגבול הסורי.
אבל אליה וקוץ בה, בראש המדינה שאנחנו נשענים על סיועה, עומד נשיא הנתמך גם על-ידי מדינות הקווארטט, שהמניע של כולן הוא אינטרסים זרים. הם משוכנעים, כי הנסיגה המוחלטת של ישראל לגבולות 67', כולל בירושלים, תפתור סוף-סוף את הסכסוך במזרח התיכון ותשכך את האיבה האיסלאמית למערב.
המצב אליו נקלענו מזכיר את ערב הכרזת המדינה, כשהילכו אימים על דוד בן-גוריון, כשהזהירוהו שחלילה לו מלהכריז על הקמת המדינה, שלא תצליח לשרוד מול הצבאות הערביים. למזלנו, קיבל בן-גוריון את ההכרעה ההיסטורית הנכונה, והודות ללוחמי תש"ח שהיו מוכנים ל"ויתורים כואבים" עד לחירוף נפשם למען תקומת ישראל, הסתיימה מלחמת העצמאות בנכבה.
"הוויתורים הכואבים" האמיתיים שאנחנו נדרשים לעמוד בהם בימים אלה אינם שטחי מולדת, אלא הנכונות לעמוד על האינטרסים הקיומיים שלנו ולא להיכנע ללחצים בינלאומיים.
הגענו לרגע האמת. עלינו להפסיק לגמגם ולהציב את הקווים האדומים שלנו בבחינת "ייהרג ובל יעבור". אם חפצי חיים אנו, ניאלץ לאמץ את רוח תש"ח ולהתייצב מול מהלכי האימים שבתוכנו, דוגמת אבשלום וילן, שברשימתו אתמול בידיעות אחרונות ציין: "אנו עומדים בפתחו של סינדרום דרום אפריקה, שיוביל לבידודנו וסגירתנו בתוך גטו עם קירות ברזל. תוך כמה שנים נהפוך למצורע הכפר העולמי, ללא קשרים כלכליים חיוניים, ללא זכויות נחיתה בעולם, וגם ללא משחקי
מכבי תל אביב באירופה". רחמנא לצלן. הוא מתעלם מכך שיש עדיין עם יהודי בעולם, וממיליוני אוהדי ישראל באירופה ובארה"ב.
אם לא נתאחד סביב האמונה שאין לנו ברירה אחרת, ונבין שעלינו להסתכן ב"ויתורים כואבים" (נוסח וילן) לא תהיה לנו תקומה, והכתובת תתחיל בקרוב להבהב על הקיר.
רק, לכאורה, לפי שעה
