ההפגנה ה"גדולה" - הוכחה לאפסות השמאל הישראלי

השמאל הישראלי מפגיז את התקשורת (האוהדת אותו ומפרסמת אותו) בכל מיני סיפורי מעשיות על "התאוששותו", על "מעבר לעלייה משמעותית בכוחו", ועל כך שהוא (כביכול) "חוזר להיות פקטור במערכת הפוליטית"...

אני בטוח שאף אחד, חלילה, לא נבהל מכך - אף על-פי כן, רצוי להצביע כאן על העובדה שבמוצאי שבת האחרונה (4.6.11) כל גופי השמאל במדינה (לדבריהם: "מנוער קדימה ו'העבודה' ועד 'מרצ' ו'חד"ש'") התארגנו ל"הפגנת ענק" בתל אביב, למען מדינה פלשתינית בגבולות 67'. להפגנה הזו הגיעו (על-פי המשטרה) בקושי 2,000 איש (רובם ילדי תנועות נוער).

מבלי להיכנס לשאלת גבולות 67' (שאפילו אובמה כבר נסוג מהם...) ולאי-רצונם של הפלשתינים במדינה משלהם (כי הם הרי רוצים את המדינה שלנו...), נעסוק בהמון השמאלני הגדול שנאסף ל"הפגנה המרשימה". על-פי השטינקרים השמאלנים בתקשורת, ynet דיווח על 9,000 ואילו הארץ רק על 5,000, בחדשות בטלוויזיה אמרו אלפים או "כמה אלפים". בקיצור, המספר הרשמי היה 2,000. זה מספר כל-כך עלוב, שאפילו לא מספיק לזכות בבחירות למוכתאר של חארת-אל-טנק. ואם נקבל את המספר המקסימלי, זה לא מספיק אפילו לרבע חבר-כנסת.

בבחירות לכנסת בעוד כשנתיים וחצי, כדי לבחור חבר-כנסת אחד, יהיה על מפלגה לאסוף לפחות 40,000 קולות!!! אז אתם קולטים עכשיו את אפסותו המספרית של השמאל הישראלי? האם הבנתם שהם מנסים להיעזר במפלגת חד"ש הערבית בהפגנות שלהם? אבל בבחירות, למי הערבים יצביעו?

לפי משאלי דעת קהל, השמאל הישראלי - שזה רוב מפלגת העבודה ומרצ ביחד (בצירוף כמה קבוצות אנרכיסטיות מתועבות) - ישיגו נציגות חד-ספרתית בכנסת הבאה, ומכאן שההתייחסות אליהם צריכה להיות פרופורציונלית לגודלם הצפוי.

ההתארגנות הפוליטית בארץ מצביעה כיום על קונצנזוס בין הגופים הפוליטיים העיקריים ביחס לפתרון הסכסוך עם הפלשתינים, ואילו השמאל הפך לגורם כל-כך זניח, שבגישה המתגבשת לפתרון לא ניתן ביטוי לעמדותיו.

לפעמים אני ממש מתבייש להציג את עמדות השמאל, מפני שתמיד הן היו לא רלוונטיות ותלושות מהמציאות. כי להזויים הללו אין תפישה של חיים בתנאי ביטחון ושל בעיות אזוריות, הם רק רוצים מה שיהיה טוב לפלשתינים, ושלום על ס(נו)ביון, רמת אביב ג' ושכונת פלורנטין.