כאשר הועמדו לדין כמה מעובדי משרד הבריאות בפרשת רמדיה, הקל עימם בית המשפט. השופטת ליה לב-און הסבירה מדוע: "מטרת הגשת כתב האישום הייתה בעיקרה, כדי להרתיע עובדי ציבור העומדים בצמתי פיקוח מסטייה מנהלים, גם מקום בו אין הקפדה על מילוי הוראות נוהל. הצדדים הסכימו כי במידה משמעותית תכלית זו הושגה, משלאחר האסון נלמדו הליקויים נעשו שינויים אצל גורמי הפיקוח במשרד הבריאות ובמערכות פיקוח בתוך ומחוץ לישראל, קודם הטיפול בליקויים מערכתיים... הובהרו נהלי עבודה, גדל היקף הבדיקות והורחבו סמכויות הבדיקה של המפקחים".

באה פרשת האלטורקסין, שחשף עמיתי איציק וולף (ולא ידיעות אחרונות, המתעקש בעזות מצח לנכס לעצמו את הגילוי), וגילתה שעולם כמנהגו נוהג. פריגו שינתה את הרכב התרופה, מבלי לדווח למשרד הבריאות. והיכן היה הפיקוח של המשרד? האם כל תפקידו מתמצה בקבלת דיווחים מהחברות? הוא לא אמור לקרוא מידע, להצליב נתונים, לעשות בדיקות יזומות? בקיצור: איפה האחריות של מי שאמור לשמור על בריאותנו וחיינו?

הרופאים המתמחים פועלים לא רק בחוסר היגיון ובניגוד לחוק, אלא גם בחוסר אחריות. אינני מתכוון להפקרת החולים; זה מובן מאליו. אני מתכוון להשלכות הקשות של התנהלותם על משפט העבודה הקיבוצי, שנועד בראש ובראשונה להגן על העובדים, אשר כקבוצה יש להם כמובן הרבה יותר כוח מאשר כבודדים.

יסוד משפט העבודה הקיבוצי הוא שהמעסיק מחויב לנהל מו"מ עם הארגון היציג של העובדים, וההבנות בין הצדדים מחייבות את שניהם. תארו לעצמכם שסמנכ"ל הכספים באיכילוב היה מודיע שההבנות בין הממונה על השכר לבין הרופאים אינן מקובלות עליו, והוא לא ישלם את תוספות השכר שנקבעו; האדמה הייתה רועדת, ובצדק.

המתמחים עושים בדיוק אותו הדבר, מן הכיוון השני, כאשר הם מודיעים שההבנות בין הארגון היציג שלהם לבין המדינה אינן מקובלות עליהם. זוהי פריצת גדר מסוכנת. מחר יבואו המתמחים האורתופדים ויגידו שזה לא מתאים להם, ואחר כך יבואו המתמחים האורתופדים בבאר שבע, ואחר כך יבואו המתמחים האורתופדים בבאר שבע שיש להם שלושה ילדים. אין לדבר סוף. כל קבוצה תקים לעצמה ארגון משלה ותנהל מו"מ משלה ותשבות לבדה. התוצאה תהיה חיסול משפט העבודה הקיבוצי ופגיעה אנושה בעובדים. מרוב התלהמות, המתמחים לא חושבים לרגע על התוצאות ההרסניות של מעשיהם.

כבר עמדתי השבוע על מסכת השקרים והמניפולציות שיצאה מ"גורמים במערכת הביטחון" לאחר ההחלטה על קיצוץ 3 מיליארד שקל מתקציב הביטחון. הפעם אני מבקש להתייחס לעצם הפרסום של הדברים; ראיתי אותם ב-ynet ולאחר מכן בידיעות אחרונות, אך סביר להניח שהם פורסמו לא רק שם.

עיתונאי לא צריך לפרסם כל מה שאומרים לו. אם הדברים משוללי היגיון בסיסי, האחריות המינימלית היא לבקש הסברים, ואם גם הללו אינם מתקבלים על הדעת - לא לפרסם. זה בדיוק מה שהיה צריך לעשות לנוכח אותם דיבורי סרק, לפיהם 3 מיליארד שקל הם המחיר של החץ ושל כיפת ברזל ושל שליש מהפעלת המטוסים ושל חמישית מהפעלת הטנקים ושל מלחמת הסייבר ושל מלאי תחמושת - כולם יחדיו. הרי אם כל זה עולה 5% מתקציב הביטחון, להיכן הולכים 95% הנותרים?

שוב הוכח, שהתקשורת שלנו אינה רצינית ואינה חושבת. שוב הוכח, שכתבים צבאיים הם לעיתים קרובות שלוחות-בפועל של דובר צה"ל. לאלה נאמר, שיזכרו היטב את דברי חז"ל: "זה עונשו של בדאי - אפילו אומר אמת, אין מאמינים לו".

ראו מה אמר נוחי דנקנר אחרי שסיכם על מכירת השליטה בשופרסל: "אני פועל לצמצם את פעילותה של אי.די.בי בישראל". אומר את זה איש עסקים מתון ושקול, שכמעט ואינו מדבר עם התקשורת. והוא לא אומר זאת כהתרסה, אלא מתוך השלמה עם המציאות. הרי אם רוצים שימכור כמה מאחזקותיו המרכזיות, ובמקביל מטילים עליו מגבלות לגבי השימוש בכסף, מה נותר לו? - להוציא אותו לחו"ל. מובן שאחר כך יבואו אותם פופוליסטים בתקשורת ובפוליטיקה, הדוחפים החוצה את דנקנר וחבריו, ויקימו קול זעקה: איך העזת לסכן את כספי הציבור בקרדיט סוויס או בנדל"ן ברומניה או בתקשורת בסינגפור?!

לפני שממהרים לתלות את הטייקונים בכיכר העיר, כדאי לעצור ולחשוב באחריות. האם המשק הקטן והמסוגר הזה באמת כל כך ריכוזי? האם יש לנו חלופות טובות יותר מאשר בעלי השליטה הנוכחיים? האם אנחנו באמת רוצים שהם יקחו את הכסף וישקיעו אותו מעבר לים? קצת אחריות, בבקשה.

כלכליסט מפרסם מזה מספר חודשים שיחות עם משפחות ממעמד הביניים, על-מנת להראות עד כמה מצבן קשה. הבעיה היא, שבחלק ניכר מן המקרים מתברר, שהמרואיינים נוהגים בחוסר אחריות פיננסית - ואחר כך מצפים שמישהו (המדינה, אני, אתם) נסייע להם.

הנה דוגמה של מרואיינת מיום ראשון השבוע, שמפאת כבודה לא נחזור על שמה. מדובר בגרושה ואם לילדה בת עשר, המוציאה 12,760.50 שקל בחודש. פירוט ההוצאות מגלה כמה סעיפים מעניינים: חדר כושר - 369 שקל; שלושה חוגים לילדה - 590 שקל; בילויים - 500 שקל; כלב - 250 שקל. חשבון פשוט מלמד שמדובר ב-13% מן ההוצאות החודשיות. כל אלו, גבירתי, הן מותרות. אם אין לך מספיק הכנסות, ותרי עליהם. אף אחד לא צריך לממן את זה בשבילך.

המחיר המופקע והמסוכן שנשלם כולנו בעסקת שליט הוא בין היתר, ובמידה לא מבוטלת, תוצאה של חוסר האחריות המתמשך של התקשורת. כתבתי את זה השבוע, ואחד הטוקבקיסטים ביקש שמות. ובכן, תשובתי פשוטה: כמעט כולם. בן-דרור ימיני ובן כספית במעריב התנגדו זמן רב למחיר הזה, ואני מתקשה לזכור מי עוד. כל השאר פמפמו שוב ושוב ושוב שצריך להחזיר את גלעד "בכל מחיר".

זהו אולי חוסר האחריות הגדול מכולם. מה זה "בכל מחיר"? אם היו דורשים שנשחרר את כל האסירים הביטחוניים באשר הם? אם היו דורשים שנסיר את הסגר מעזה? אם היו דורשים שלא נחסל יותר לעולם איש מראשי החמאס? אם היו דורשים שצה"ל יסוג למרחק של 5 ק"מ מגבול הרצועה? הרי את המחיר הזה לא היה איש מוכן לשלם. לכן, "בכל מחיר" פירושו היה: בכל מה שהחמאס בנדיבותו מוכן להסתפק בו.