חוק האזרחות: השמחה מוקדמת מדי

אז נכון שהעליון חרג ממנהגו והוציא מתחת ידו 'פסיקה לאומית', המנטרלת לפי שעה את האסון הדמוגרפי שעדאלה ביקשה להמיט עלינו, באמצעות הפיכת מדינת היהודים – כבשת הרש של העם היהודי - למדינת כל אזרחיה, שמשמעותה האמיתית: הפיכתה של ישראל למדינה הערבית ה-23. אבל דווקא חריגה זו מוכיחה עד כמה מסוכן הבג"ץ עצמו, לעתידה של ישראל כמדינת לאום יהודית, ועד כמה גובר הצורך לנטרל אותו מסמכויותיו להתערב בהחלטות הכנסת, ובסוגיות של אמונות ודעות, ציונות ולאומיות.

ניתוח שרשרת האירועים סביב הכרעת הבג"ץ, יבהיר עד כמה מסוכנת-להחריד עוצמת היתר, חסרת גבולות ממש, שניכס הבג"ץ לעצמו, מבלי שאיש מינה אותו לכך. אבל נתחיל מהסוף: בתום התלבטות ממושכת החליט הבג"ץ ברוב של 6 מול 5, שלא לבטל את חוק האזרחות (בעצם חוק למניעת אזרחות מפלשתינים מהשטחים) שחוקקה הכנסת. המדהים הוא שכמעט מחצית השופטים, העדיפו את זכות הפרט של הערבי על פני זכותו של העם היהודי לחיות בציון.

המסקנה? המסקנה המזעזעת היא, שְדי היה בעריקתו של שופט אחד – אחד בלבד! לא ייאמן! – למחנה האחר, וההחלטה כולה - אבוי! - הייתה מתהפכת על פיה: החוק להגנת האופי היהודי של המדינה, היה מתאיין בהבל פיו של שופט אחד בלבד, וכך היה קורס הסכר האחרון שעדיין בלם שיטפון של עוד רבבות ואולי מאות אלפי פלשתינים, שנשבעו להשמדת המדינה. אומנם קבע השופט גרוניס, משופטי הרוב, 'המבוגר האחראי' בהרכב, כי "זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית", אבל די היה בשופט אחד כדי שהאמת האלמותית הזו, הייתה מושלכת לפח האשפה.

אגב כך התבררה עובדה מדהימה נוספת: אף אחד משופטי הרוב לא מצא לנכון להעלות את הנימוק האמיתי לזכות החוק - זכותו הטבעית, המוסרית וההיסטורית, של העם היהודי, למדינת לאום בארצו שלו, גם על בסיס העדפה מתקנת, אפילו על חשבון זכויות פרט כאלה ואחרות.

אין לך הוכחה טובה מכך להערכה, שאין עוד להפקיד בידי הבג"ץ את גורלה ועתידה של מדינת היהודים. הקלות הבלתי נסבלת הזו, שבעטייה כמעט הפכה מדינת היהודים למדינת כל אזרחיה, מעולם לא הופקדה רשמית בידי הבג"ץ. איש לא מינה את הבג"ץ להכריע בסוגיות ש'גדולות עליו', ולא בשאלות של אמונות ודעות. לשם כך אמור היה לפעול כאן בית משפט לחוקה, ששופטיו ייבחרו באופן המשקף את הזרמים השונים בעם. אלא שהנשיא לשעבר ברק חטף סמכויות אלה – מעשה פיראט-ימי, בלשונו של פרופ' ריצ'רד פוזנר, מגדולי השופטים בארה"ב - ואף סיכל יוזמה שעלתה בכנסת להקמת בית המשפט לחוקה, כדי לשמר את שלטון-העל שניכס הבג"ץ לעצמו.

וזהו רק חלק אחד של הסיפור הלא יאומן הזה. החלק היותר מדהים הוא המחזה שהתנהל מאחורי הקלעים, וכמעט גרם לפסילת החוק. ומעשה שהיה כך היה: הדיון האחרון בנושא היה במרס 2010. למעשה יכלו כבר אז תשעת השופטים להתיישב ולכתוב את הכרעתם. אלא שהנשיאה ביניש (שהיא עצמה חַבְרה לקבוצת המיעוט, וקבעה כי חוק האזרחות "פוגע בזכות הערבים לממש חיי משפחה"), הבינה בעת עריכת ספירת מלאי, שיש רוב לפוסלי החוק. ברגע האחרון העדיפה ביניש, כך מספרים במסדרונות העליון, לטרפד את החיסול הממוקד שביקשה עדאלה לעשות לחוק.

שאלה מעניינת היא, מדוע חתרה ביניש לאשר את החוק, למרות התנגדותה האישית לו? ייתכן שחששה לחולל מהומה רבתי שהייתה מתעוררת אילו נפסל החוק, והייתה מאלצת את הכנסת לעשות סוף-סוף שרירים מול הבג"ץ ולשלול ממנו באמצעות חקיקה את הזכות שניכס לעצמו לפסול חוקים של הכנסת; ייתכן שלמרות היסחפותה שמאלה, העדיפה ברגע האחרון להתרפק על הערכים הציוניים שספגה בבית אבא, והבינה שפסילת חוק האזרחות היא ניפוץ המחסום האחרון בפני צונאמי שיטביע את המדינה ברבבות פלשתינים עד כדי ניטרולה מיהדותה – ואת אות הקלון הזה סירבה לשאת; וייתכן שזכרה את הדברים שכתב כבר ב-2005 אדמו"רה האקדמי של מרצ, פרופ' אמנון רובינשטיין: "לכל מדינה הזכות למנוע הגירה ממדינת אויב. גם אנגליה לא התירה במלחה"ע הגירה מגרמניה... ואם איסור הגירה חל על מדינת אויב, הוא חל שבעתיים על הרש"פ [שהיא] רשות אויב".

כך או כך, ביניש המתינה בשקט לפרישתה של השופטת ידידת עדאלה, אילה פרוקצ'יה – זו שבחלוף שבועיים בלבד לפרישתה, התפייטה בכינוס שערכה הקרן להחרבת ישראל, לכבוד עו"ד חסאן ג'בארין, מנכ"ל עדאלה: "אין היכרות אישית קרובה בין חסן ג'בארין לביני... ובכל זאת, בדרך מוזרה אני חשה כאילו אנחנו מכרים וידידים ותיקים". ביניש העריכה כי אבירת זכויות הערבים, לא תתמוך בחוק, ולכן לא האיצה בה להשלים כתיבת הכרעתה. משפרשה, צירפה להרכב דווקא את השופט הדתי ניל הנדל (למרות שהיו לה חלופות אחרות), שאופן הכרעתו היה ברור לה מראש.

סיפור מדהים זה שוב מוכיח שאין להותיר בידי כבודם את הזכות להכריע בסוגיות שהכנסת כבר הכריעה בהם בהליכים דמוקרטיים מקובלים. שכן די היה בהחלטת ביניש לבחור לא את הנדל במקום פרוקצ'יה, או בדרישה מפרוקצ'יה לכתוב הכרעתה טרם פרישה, והכל היה מתהפך.

פרשת חוק האזרחות מוכיחה שוב כי הגיעה השעה לנסר את מלתעות העוצמה הבלתי מוגבלת שניכסו לעצמם כבודם.