הפריימריז בליכוד: כן לתג מחיר

יכול נתניהו להיות שבוי מרצון בידי יועצי אחיתופל שלו, בני בגין ודן מרידור וכמה מחבריהם, כהניה הגדולים של דת המשפט, הגורסים בקוצר דעתם הציונית כל 'מלוא כל הארץ משפט', ומצידם שיקוב הדין את ההר; יכול נתניהו עצמו להתעלם מהעובדה שלמרות הטענות על היותה של מיגרון קרקע ערבית פרטית עוד טרם קם הערבי שיוכיח שזו באמת אדמתו, ומשום כך כל ההכרעה הבג"צית בעניין מיגרון (ללא שמיעת וחקירת הצדדים וללא אימות מסמכים) היא סוג של התחכמות שמאלנית והתפלפלות משפטית; ויכול נתניהו לאפשר לשר הביטחון שלו לתעתע בו ולהניח לו, למפלגת זנב הקואליציה, לכשכש בכלב, ועל-אף זאת לזכות בגיבוי סוחף בקרב מתפקדי הליכוד.

נתניהו אפילו יכול להרשות לעצמו לדחות בנחרת בוז את הטענה שהרס מיגרון – בניגוד לכללי הצדק הטבעי ולזכויותיו של העם היהודי בארץ מולדתו – יהווה פריצת דרך לחורבן ההתיישבות כולה ולדחיקתה של ישראל לקווי 67'; והוא גם יכול לדחות בהתנשאות את הפתרון ההוגן והיחיד, הצודק והנכון, למניעת חורבן יישובים ותיקים, שהעלה ח"כ זבולון אורלב, ולפיו תחוקק הכנסת שבמקרה שתועלה טענת בעלות על קרקע לאחר ארבע שנים מסיום הבנייה, יפוצה התובע בכסף או בקרקע חלופית – ולדעת היטב שגם דחיית פתרון הוגן זה לא תכרסם בגיבוי שיעניקו לו הליכודניקים התמימים. הו, התמימות הקדושה שלהם!

השבוע אומנם נפל דבר בסוגיית מיגרון, לנוכח פתרון חדש המסתמן באופק: העתקת מיגרון מבלי להרוס את בתי הקבע, שייהפכו למאחז צבאי או לחווה חקלאית. אבל זהו פתרון נקודתי בלבד. ומה יהא על עמונה וגבעת אסף, גבעת האולפנא בבית אל ושכונת היובל בישוב עלי, שגם מעליהם מתהפכת חרב ההרס?

וההרס, ללא ספק, יימשך. רק השבוע התפאר אהוד ברק כי "הממשלה הזו לא הקימה שום יישוב חדש... יש מאחזים שפונו עשרות פעמים" (קול ישראל, 24.1.12), והבטיח להמשיך ולפנות ולסכל כל יוזמה התיישבותית ביו"ש. שוב מתברר שכשהצבעת נתניהו קיבלת ברק.

ועוזר לענייני התיישבות, איתן ברושי, מבטיח שמה שאירע עד כה היה רק הקדימון. בראיון לגל"צ בנובמבר האחרון אמר כי "ביהמ"ש קיבל מאיתנו את לוחות הזמנים לגבי ביצוע ההריסה של כל 200 הבתים בשמונה מאחזים ויישובים", והוסיף בהתייחסו למאחזים החדשים: "אין יום ואין לילה בלי שהורסים מבנים במאחזים שמנסים להקים... הממשלה התחייבה לפנות ואין שום שינוי בהתחייבות. המתנחלים יופתעו מנחישות הממשלה".

ושאף אחד לא יטען שאין לו ברירה. בידיו מצויים הכלים החקיקתיים לקרוע את רוע גזירת החורבן והגירוש, בדיוק כפי שהוא מנצל את הכלים שבידיו לפעול להכשרת הבנייה הלא חוקית בנגב ובגליל.

אבל כש'רוח המפקד' נושבת כנגד ההתיישבות, לא פלא שכוחות ההרס של סר הביטחון, משתלחים באנשי המאחזים הלא מאושרים ומתעללים ביושביהם. בתוך שבוע אחד – השבוע שלפני האחרון – הוחרבו ארבעה מאחזים: תחילה, במוצאי שבת, פעלו כוחות ההרס, שמן הסתם חשו עצמם מגובים ב'רוח המפקד' נתניהו, במחיקת מאחז בעז ציון (ליד גבעת אסף), והמשיכו לשהות במקום כדי לסכל בנייה חוזרת. משם עברו ביום ב' לפנות בוקר לחיסול גבעת גל יוסף (ליד עדי עד), ולמחרת, ביום ג' לפנות בוקר הרסו בגבעת אריה (ליד איתמר). הם סיימו את השבוע אור ליום ה' בהרס בתים של שמונה משפחות ובית כנסת במצפה אביחי (ליד קריית ארבע). לפני כן פעלו כוחות ההרס ברמת גלעד, מצפה יצהר ומאחזים נוספים.

מה שאירע במצפה אביחי, שכבר נהרס מספר פעמים – יש אומרים שהחורבן הפעם היה העשירי שעבר על המאחז – מייצג את האירועים גם בהחרבת שאר המאחזים: באישון לילה פושטים שוטרי יס"מ עם משטמה בעיניים על הבתים ומגרשים באלימות את יושביהם, מכניסים לבתים פועלים ערבים לפינוי הציוד (שחלקם ששים אלי פינוי ומבטיחים: "לא נפסיק לגרש אתכם"), וכשמגיעות מספר נערות לאסוף את שאריות הציוד, כדי שלא יירמס בשרשראות הדחפורים, מסלקים אותן שוטרי מג"ב באלימות. אחת הנערות אף התלוננה שהמפנים תחבו ידיים מתחת לשמלתה ללא צורך, כדי לרמוס את צניעותה.

ההתעללות השיטתית במתיישבים ביהודה ושומרון, איננה עוצרת בהרס מבנים. היא נמשכת בבניית מה שנראה כמעברי גבול בינלאומיים לאורך גדר ההפרדה; כוללת מינוי קצינים המזוהים עם השמאל הקיצוני לתפקידים בכירים ביו"ש, אשר במעשיהם ובמחדליהם יוצרים קרע בין ההתיישבות לצה"ל, ומסתיימת בהתעמרות המינהל האזרחי במתיישבים, שהם כיום התושבים היחידים ברחבי ארץ ישראל שממערב לירדן משוללי זכויות אזרח מלאות ועדיין נאלצים לחיות תחת עול הדיכוי של ממשל צבאי עוין (לפלשתינים ממשל עצמי משלהם), הנוגש ומתעלל ביהודי יו"ש באורח בלתי אנושי וללא פיקוח בית משפט, לרבות הגלייתם האכזרית מבתיהם באמצעות צווי גירוש נטולי עילה חוקית-דמוקרטית כלשהי.

רשימת המעללים והמחדלים ארוכה, למן הנהגתם מחדש של חוקי הספר הלבן בשטחי יו"ש, האוסרים אך ורק על מי שדתו דת יהודית לבנות בית במולדתו, דרך שחרור פופוליסטי של אלף מחבלים מסוכנים, ועד להצפת המדינה ברבבות מסתננים סודנים, שממשיכים להגיע בקצב של אלפים בחודש מבלי שמישהו ייתן את הפקודה להפסיק את הפארסה הזו (שלטון החוק? – לאן נעלמו כל שוחרי החוק ודת המשפט בפרשה כאובה זו?).

לכל אלה אחראי אדם אחד, מחבר הספר הפטריוטי-ציוני-לאומי ושמו 'מקום תחת השמש', שאותו מעולם לא טרח לקרוא. הוא אפילו אינו עושה את המינימום לפחות להדיפת מסע הדה-לגיטימציה הפורח כנגד ההתיישבות.

ביום ג' הקרוב יוכלו מצביעי הליכוד לבחור בין הענקת תמיכה למדיניות ההרס והגירוש כלפי טובי בניו של העם הזה, לבין גביית תג מחיר מנתניהו. כל קול לנתניהו יבטא לא רק תמיכה בהחרבת יישובים והתעללות במתיישבים, אלא גם הבעת אמון בשר הביטחון שלו, ושיפור סיכוייו לזכות בשיריון ברשימת הליכוד לכנסת הבאה.

ושלא נובן שלא כהלכה. לא שנתניהו חצה את הקווים לעבר מחנה השמאל, וגם לא נכון לחשוב שהוא מייחל לראות בחורבן ההתיישבות. אבל התמסרותו הטוטלית לידי ברק הפכה אותו לקבלן הביצוע של שלום עכשיו, ובפועל גם של הפלשתינים.

ישאל, כמובן, השואל: מהי האלטרנטיבה לנתניהו? האמת היא שנתניהו, באמצעות המחטף שלו לקביעה חפוזה של מועד הפריימריז, דאג שלא תהיה לו אלטרנטיבה, אבל זה עדיין אינו אומר שבפריימריז צריכים הליכודניקים לתמוך דווקא בו. בנסיבות שנוצרו חייבים מתפקדי הליכוד הרואים עצמם אוהבי ונאמני ארץ ישראל, להוציא כרטיס אדום לנתניהו.

ואת זאת ניתן לעשות אם בהצבעה למתמודד הנגדי היחיד משה פייגלין, ואם באמצעות בחירת פתק לבן, שהמהדרין מוזמנים לרשום עליו: "מחאה על הרדיפה והעוול כלפי חלוצי הדור, הנאחזים בקרקע המולדת בציפורניהם".

אבל, אל דאגה. נתניהו, שהפך עצמו מרצון למיישם מדיניות מרצ ושלום עכשיו, לא צריך להיות מוטרד. מר נתניהו היקר, אתה יכול לישון טוב בלילה: הצבעת מחאה לא תהיה. לא תג מחיר ולא כרטיס אדום. מי שמכיר את הראש הכנוע של מצביעיך, ואתה דווקא מכיר, יודע היטב שהם ימשיכו לתמוך בהתלהבות במי שממשלתו הרסה יותר מממשלת אולמרט ובכוונתה להרוס יותר ממה שעשו ממשלות קודמות. הליכודניקים, כמו אישה מוכה, חוזרים תמיד הביתה, כדי לחטוף עוד ועוד סטירות לחי.