חזרה לשפיות

דומה שאין זה מקרה שמשרד המשפטים בחר להפיץ את תזכיר חוק יסוד החקיקה ביום ובשעה שמקטינים את הסיכוי שיחטוף ביקורת בגללו: ביום חמישי בערב, רגע לפני ערב פסח וחופשה בת עשרה ימים, כאשר המועד האחרון להגיב על החוק הוא 3.5.12. המשרד יודע היטב, שרבים יתנפלו עליו ויאשימו אותו בפגיעה בשלטון החוק - גם אם ההתנפלות תהיה ממש לא מוצדקת.

הצעת החוק עושה סדר ומחזירה את השפיות למערכת שמזמן ירדה מהפסים. הבה ונחזור לבסיס. ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. זה אומר, שקולו של הריבון - העם - נשמע באמצעות נציגיו בפרלמנט. קרי: הכנסת היא המבטאת את רצון העם. נכון, יש בה המון קומבינות וכיעור ותרגילים ושטיקים ומה לא - אך כפי שאמר וינסטון צ'רצ'יל, זוהי השיטה הגרועה ביותר פרט לכל האחרות. אין צורת שלטון טובה יותר מאשר הדמוקרטיה, ואין דרך נכונה יותר מאשר הפרלמנט להביא לידי ביטוי את רצונו הדמוקרטי של העם.

ודאי שדמוקרטיה זקוקה לאיזונים ובלמים. ודאי שדמוקרטיה צריכה להגן על עצמה מפני מי שמשתמשים בה כדי להרוס אותה. לכן, חשוב ביותר שתהיה ביקורת שיפוטית על הפרלמנט, כך שלא יוכל ליצור עריצות של הרוב שתדכא את המיעוט, וגם לא יוכל ליצור סחטנות של המיעוט שתשתק את הרוב. כאשר מצד אחד השופטים נבחרים בידי גוף שיש בו ייצוג לפרלמנט, ומצד שני יש להם יכולת לבקר את מעשי הפרלמנט - זהו האיזון הרצוי. ואולי הכי חשוב: המידתיות. כשם שאסור לפוליטיקאים להתערב יתר על המידה במינוי השופטים, כך אסור לשופטים להתערב יתר על המידה בעבודת הפוליטיקאים.

המידתיות היא כמובן עניין חמקמק, שכל אחד יכול להגדירו בהתאם להשקפתו. אך דומה שרק מעטים יחלקו על כך, שבשנים האחרונות הופרה המידתיות בצורה המצריכה תיקון. נכון שבג"ץ כמעט ולא ביטל חוקים, אך עצם העובדה שביכולתו לעשות זאת, הכניסה את המערכת הפוליטית כולה לסחרור. התוצאה היא פחד משתק והעברת השליטה בפועל לידי היועצים המשפטיים, הקובעים מראש ובצורה מונופוליסטית מה יעמוד ומה לא יעמוד במבחן בג"ץ. כבר עמדתי מספר פעמים בעבר על העיוותים והנזקים שמצב זה גורם, ולא כאן המקום להאריך.

הצעת חוק יסוד החקיקה מחזירה את המערכת כולה למסלול הראוי. קצת קשה להאמין, אבל זוהי הפעם הראשונה ב-64 שנותיה של המדינה בה ייקבע במפורש בחוק, שהכנסת היא המוסמכת לחוקק חוקים; חוק יסוד הכנסת מגדיר אותה כ"בית הנבחרים של ישראל" ולא כרשות המחוקקת. סדרי החקיקה נקבעו עד היום בתקנון הכנסת, ורק כעת יהפכו לחוק מחייב. אין זה רק עניין של מעטפת פורמלית; זוהי הכרזה ברורה וחד-משמעית, עם כל עוצמתו של חוק יסוד, מיהו המחוקק במדינת ישראל.

בשאלה המרכזית - ביטול חוקים - הצעת החוק יוצרת איזון ראוי. מצד אחד, ביטול שכזה לא יוכל להיעשות כלאחר יד ובידי כל שופט שימצא שחוק מסוים אינו נראה לו. רק בית המשפט העליון יוכל לעשות זאת ורק בהרכב של לפחות תשעה שופטים. מצד שני, הכנסת לא תוכל לעקוף כלאחר יד את בית המשפט העליון. היא תידרש לרוב של לפחות 65 ח"כים כדי לאשרר חוק שבוטל בידי בית המשפט, ובמערכת הפוליטית הישראלית אין זה דבר של מה בכך. מה עוד, שבהחלט ייתכן שבמהלך הדיונים בחוק יועלה הרף, כפשרה בין משרד המשפטים ותומכיו לבין בית המשפט העליון ותומכיו.

כדאי לשים לב לעוד סעיף בהצעה: זה הקובע שרק חוק יסוד יוכל לבטל חוק יסוד. גם זה מחסום ראוי בפני גחמות של פוליטיקאים. ראו למשל כיצד צפצפו כל ראשי הממשלה האחרונים על חוק יסוד הממשלה, שקבע שבממשלה יהיו רק 18 שרים: הם פשוט ביקשו לשנותו והרוב הקואליציוני הסכים. אם הצעת החוק תתקבל, החגיגה הזו תיגמר: יהיה צורך בהליך חקיקה ארוך ומורכב לפני שניתן יהיה להשתולל בצורה כזו. מעניין יהיה לראות האם חברי הכנסת, שכמעט כולם חולמים להיות פעם שרים, יאשרו את הסעיף הזה.