האמנות כרלוונטית לקיום - אדוורד מונק

האמנות רלוונטית לקיום

האמנות רלוונטית לחיים ולקיום. לכן, במקרים רבים, כל אדם יכול להבין את יצירת האמנות שלפניו, כשם שהוא מבין את החיים, ולשאוב ממנה כוחות אם רק יתבונן בדייקנות ויפתח את הלב. לא תמיד צריך להחפז לשמוע את דברי המבקרים הרוויים לעייפה בסמלים וסימליות בשביל לחוש במה המדובר.

האמנות כרלוונטית לחיים

את עיני לכדה בימים אלה ידיעה עיתונאית אודות גניבת התמונה המפורסמת, "הזעקה" של מונק Edvard Munch ממוזיאון "מונק" באוסלו שבנורווגיה.

תוכלו לקרוא מספר פרטים על הצייר הנפלא הזה ולצפות בעבודותיו בקישורים למטה. כובד הראש הצפוני הפילוסופי והקודר של האמן הנורבגי (1863-1944) מפליא לפרוס לפנינו דימויים מופלאים של המצב האנושי במובן הכללי ביותר ומספק בכך, בין היתר, גם נחמה מופלאה במצבים קשים, כאילו אסוננו הדוקר ומכווץ את נפשנו אינו רק שלנו, אלא הוא חלק שגור מהסיטואציה האנושית הכללית, ויש בו איזו משמעות שמעבר לרגע המיידי של המצוקה; אולי מעין משל, ואולי לקח עמוק המאפשר להתרומם מגיא הצלמוות ולהתקדם הלאה.

האם מונק מפליא להביאנו גם להבנות חדשות ולא צפויות, התורמות באופן כללי לחוכמת החיים שלנו מעבר למצב כזה או אחר? עוד נראה הדגמה בדיוק לכך בהמשך.
_________________
"הזעקה" של מונק
[קישור]
_________________

ואם כך, נשאלת השאלה מדוע תכופות מבקרי האומנות במקומותינו מלעיטים אותנו לעייפה במלל רווי סמלים וסימליות? נו טוב, אז היציפו אותנו בדיבורים אודות אוסף סמלים ומשמעויות כמוסות, אבל איך זה תורם לקיומנו במציאות, להבנת בעיותינו, לניחומים או להבנה חדשה שנותנת כוחות? את מי זה באמת אמור לעניין, הידע הזה? פרט כמובן לאנשי עלית ואליטה, המגיבים אליו בשקיקה, אולי אף כפוזה תרבותית, כאילו חשיבתם בנוייה לכאורה אחרת משלנו, והם עשויים להיות נעלים עלינו גם במובן זה שהיכן שאנו רואים רק ריקות משמימה של אוסף מילים נשגבות ומשחירות אודות הסמלים הללו, שלא אומרים לנו דבר, הם, כבחינת הנישאים-מעם, לא רק שמבינים בזה היטב אלא גם מצליחים לראות במילים הללו אפופות הסמלים משמעות עמוקה מיני ים.

נחזור לכך מאוחר יותר, אך בינתיים נעסוק בציור מופלא אחר של מונק מ-1899 הנקרא "מחול החיים". ואדגים כיצד התבוננות בציור יכולה להיות רלוונטית לחיינו, ולעיתים לחזק את כוח ורצון החיים, או למצער, לתת איזו הבנה חדשה של המציאות בצורה הפוקחת עיניים. אמחיש זאת כהתנסות אישית בצפייה בתמונה, תוך פתיחת הראש ובעיקר הלב והנשמה למה שאנו רואים לפנינו.

"מחול החיים"

_____________________________________________
"מחול החיים" של מונק [קישור]
______________________________________________

להלן ציור של מונק מאותה תקופה בערך בה צייר את "הזעקה" - "מחול החיים" (1899 ). ממבט ראשון, האנשים סביב הנערה הבודדה בלבן רוקדים ועולצים, ואילו היא, כאילו נשארה מחוץ למעגל החיים והעליצות, ואולי היא בבחינת כזאת שאחרה את הרכבת, הרכבת של החיים. אך ממבט שני אני מתמקד גם בנערה חמורת הסבר והגבוהה בלבוש השחור מימין, ומשער מכאן, לאחר מחשבה כלשהי, שהעלמות הללו מסמלות, הימנית בלבוש השחור - את המוות, והשמאלית בלבן, את החיים.

האם זה אמנם כך?

נמשיך וניתבונן בציור - ידיה של הימנית בשחור צמודות לגופה ומשוכלות, כאילו במחווה של משיכת כתפיים, וידה הימנית של של זו בלבן מושטת, כשהיד פתוחה, כאילו במחווה של נתינה. האם העלמה השחורה היא המוות שנוטל את החיים או את רצון החיים, ואילו הלבנה היא החיים, הפריחה (בשמלתה שזורים עיטורים המזכירים פרחים או פריחה, ובצידה צומחים-מלבלבים לגובה פרחים). הידיים הפרוסות משהו בקלילות חיננית, והיד הימנית המושטת עשויים לסמל את נתינת החיים, העצמת הפריחה שבעולמנו. ובין העלמות הללו, בין המוות והחיים חגים האנשים במחול החיים, זוג זוג בדרכו.

רגע, זוגות?

והרי סברתי בתחילה שמדובר במצבו הכללי של האדם. האדם הנע ופועל בין החיים ובין המוות הממתין חרישית; האדם החותר להעצים ולהעשיר ולהאשיר את חייו, להתרחק ככל שניתן מהמוות, לחיות אם כן חיים נכונים וטובים וראויים כל זמן שניתן לפעול וגם לעלוץ לפרקים; ולהמשיך את קיומו אחריו כביכול (שוב, התרחקות מהמוות) , על-ידי הבאת צאצאים וטיפוחם, באותו מחול חיים שבין החיים והמוות. ואם אכן מדובר בתנועת חייו של האדם, כל אדם באשר הוא, למה כל אלה הנעים בציור ובעולמנו (לפי פרוש כללי זה) הינם זוגות דווקא (פרט לעלמת המוות ועלמת החיים, שאינם בני אדם במובן הרגיל?) האם כוונת הצייר לאמר כי הקיום האנושי במהותו הוא במצב הזוגיות בין גבר ואישה?

או שעלינו לחזור שוב להסתכלותי הראשונה, ולומר שאכן מדובר בשתי נשים של ממש שאינן סמל למשהו אחר. ושהן מחוץ למעגל הרוקדים, מחוץ לתנועת החיים ומעגל החיים, נעזבות ועזובות. השמאלית בלבן עדיין מושיטה ידה בתקווה, ברצון להיענות ולהצטרף למעגל החיים, ואילו הימנית ויתרה והישלימה.

ואולי, הן בכל זאת מסמלות משהו נוסף?

שתי מגמות מנוגדות המצויות בתוככי מעגל החיים? מגמות שאינן חיצוניות למרחב האנשים, אלא משולבות, אימננטיות (משולבות מ"בפנים"), מובנות בתוך מרחב הקיום האנושי? כך, שתי הנשים הללו אינן מחוץ לתמונה בבחינת דבר נוסף, ישות מקנה-כיוון שהיא חיצונית לבני האדם עצמם, אלא חלק מהם. האנשים הינם גם בזוגות וגם כפרטים במרחב התמונה.

כולם בני אדם כמוני וכמוך, הלוא רואים.

אף אחד מהם אינו "סמל".

אלא ששתי האנשים (העלמות, זו בשחור וזו בלבן) המוצבים במבודד מאפשרים לנו לזהות שתי מגמות אלו, בהוותם מעין הדגמה אנושית מובלטת של 2 מגמות הנמצאות מן הסתם בדרגה זו או אחרת גם אצל שאר האנשים (שהרי מדובר בנשים ממשיות, כמוהן כשאר בני אנוש באופן בסיסי). מגמות אלו מוצאות ביטוי מועצם בדמותם, יציבתם, טונוס (מתח) תנועותיהם ו"אישיותם", באותו רגע, של הנשים הללו - הנהפכות, כל אחת, לביטוי מגמה אנושית (אותה מבליט הצייר גם באביזרים חיצוניים כגון שמלה שחורה מול לבנה, פרחים המנצים בצדה של הנערה משמאל, שבשמלתה גם עיטורים המזכירים פרחים ופריחה).

מגמה "מהלכת", חייה ומוחשית.

מובלטת בדמותה של כל אחת מהשתיים מגמה שהינה, ניתן להניח, כלל אנושית וקיימת מו הסתם גם אצל המחוללים באולם, אך באופן מוצנע (לאטנטי) ברגעי הריקוד. כאן שוב בולטת גאוניותו של האמן, שהרי באקסטזת מחול בקרב קהל מוצנעות תכונות ומגמות אנושיות יחודיות, בלהט התנועה האקסטטית-קולקטיבית. אך מגמות אלו מועצמות דווקא, בהנגדה למחוללים בזוגות, אצל שתי הנשים הצעירות ברגע מסויים, עקב מצב שהינו בעייתי למדי מבחינתן.

כך איפוא בוחר מונק להציג מצב אנושי נפוץ אך מוקצן וקשה מבחינת הנשים הללו, המחדד אצלן, כל אחת בתגובותיה והערכותה היא, מגמות הנמצאות בכל אדם, אך מובלעות אצל הרוקדים באקסטזה הקולקטיבית של הריקוד. מצב בעייתי מסויים עשוי לחדד נטייה כזו או אחרת, הקיימת בכולנו, ואת זה מציג מונק באופן נהדר ומוחשי מאד. אם כן איפוא, מובלטות בדמות הנשים הללו, אצל כל אחת מהן באופן מוקצן ובולט לעין - אחת משתי מגמות אנושיות כלליות:

מחד, החיים, הנתינה והתקווה - התקווה המצפה להצטרף לדבר הנכון, הראוי, הטוב באמת. דהיינו, לפנינו איפוא דחפי החיים - ואם כך בכל זאת מדובר כאן במעין "מלאך החיים" כאדם ממשי - אשה צעירה מלאת חיים, מלבלבת, המצטיירת כבעלת רצון חיים גבוה (שהרי אף שהיא אינה חלק מהמחוללים, הרי שעדיין תנועותיה וכל דמותה מעידות שהיא מנסה, עדיין, ברעננות וחינניות, ובתקווה, להצטרף).

והשנייה, בשחור, מבטאת את הויתור, משיכת הכתף, ההתכנסות העצמית במקום ההתפשטות קדימה. דהיינו למעשה מהווה רמז חי בדמותה - כלפי דחפי המוות, התנועה כלפי המוות, ההתכווצות, ההתנערות, האיון.

וכי האדם הבודד, השרוי יותר עם עצמו כאינדיוידואל, ברגעים של בדידות, ועוד בדידות כה בוטה וכואבת כזו שבציור, מול האחרים הרוקדים זו בזרועות זה, אינו מיטיב לחוש ולבטא באופן חד יותר את מהות מצבו האנושי בכללותו? וזאת בהשוואה לזה השוכח לרגע את מהויות או נתוני הקיום ומצבו האנושי הבסיסיים - בזרועות בן זוג באקסטזה אירוטית, או בחוללו באולם הריקודים או בהיותו בחבורה.

וכי היות מחוץ למעגל החיים בסיטואצייה מסויימת, ולו לרגע או לשעה קלה, אינה מהווה תזכורת למאפייני מצב מהותיים ובסיסיים יותר, ועם זאת, מוחשיים קונקרטיים, שכן אנחנו אנשים קונקרטים במרחב קונקרטי, ולא סמלים מהלכים?

זיגמונד פרויד ומחול החיים

ובהסתכלי בתמונה זאת, אני שואל את עצמי אם מייסד הטיפול הנפשי המבוסס על ניתוח עמוק של תכני הנפש (הפסיכואנליזה, או פסיכולוגיית המעמקים), הלוא הוא זיגמונד פרויד (1856-1938) לא הסתכל באותה תקופה, הסתכל בדומה לי כרגע בתמונה זו ממש כמוני עכשו?
______
באיזה בית פרויד חי בילדותו?
[קישור]

פרויד
[קישור]
______

והאם נחה עליו אז תובנה והשראה בעקבותיה ניסח את תורתו אודות הקיטוב בין דחף החיים ודחף המוות (תאנתוס) בנפשו של כל אדם ואדם? אך בעצם פרויד ניסח תאוריה זו בשלב מאוחר בחייו, הרבה לאחר 1900 (כשהתמונה הוצגה לראשונה).

וניסטה לרגע, נדבר על דחף (או יצר, או כוח, או רצון) החיים מול דחף המוות, הרעיון החשוב שהעלה פרויד. ובכן, למה יש באדם דחף (או רצון ויצר) חיים? זה דווקא מובן. אבל למה, למה יש בו (גם) יצר מוות? פרויד שאל בשלב מאוחר בחייו את עצמו, הרי באם באדם יש דחפי ארוטיקה ומיניות חזקים וקובעי כל - דחפי החיים - הליבידו (כפי שאמרה התאוריה שלו עד אז), אם האדם כה רוצה לחיות ולממש את מיניותו באופן הבסיסי והראשוני ביותר - אז למה האדם בכל זאת לוחם, הורג ונהרג, משמיד את האחרים ובכמויות ענק ומכלה גם את עצמו? וכי אין ללמוד מכאן שיש באדם גם דחפי הרס, ובראש וראשונה דחפי הרס עצמי?

אבל מניין מגיע דחף ההרס העצמי? יש, אמר פרויד. באדם טבוע מלכתחילה דחף המוות. אין הוא לומד להרוס ולהשמיד מניסיון החיים, אלא ההרסנות טמונה בו יחד עם דחפי המיניות והחיים (והבנייה וההתקדמות), 2 כוחות נוגדים, וזאת מטבע ברייתו. זה טיבעם של החיים, שבאופן מובנה הם נושאים איתם כבר מתחילתם את המוות.

ומשהרחיב פרויד את תורתו, כך שתכלול את שני הדחפים, דחף החיים ודחף המוות (ולא רק את דחף המיניות והחיים) האם ניזכר באותם רגעים בתמונה? או ששכח ממנה כליל, ורק רישומה נישאר בו, מה שהביאו בבלי מודעות עוד למקור השראתו, לנסח את תורתו המאוחרת, את הפיתרון לבעיה שהעסיקה אותו?

וזאת כשמונק הוא זה בעצם שהיציג את ההבנה המופלאה הזאת אודות שתי מגמות נוגדות, דחף החיים ודחף המוות ולראשונה באופן כה מופלא וכה בהיר, בציור עז וקסום, ללא מילים ובאופן חזק החודר לחדרי הנפש הרבה מעבר למילים. והלוא אין הבנה כזאת עניין של מה בכך, אין היא טריביאלית כלל, ואיך פתאום מגיעים אליה? חישבו על כך, שכן על פניו, מה פתאום סתם להניח שבאדם, זה השואף בראש וראשונה לברוח מהמוות, יש גם יצר למוות? וכי אין המושג "יצר" והמושג "דחף מוות עצמי" מנוגדים זה לזה? וכי אין החיים עוינים את המוות? והיה זה האמן הגדול שהבין את הדבר הלא צפוי הזה והימחיש זאת בצורה כה מעולה.

גם אם פרויד לא ראה מעולם את התמונה המופלאה והמפורסמת הזאת, או שהיא לא הותירה בו כלל את רישומה - דבר שקשה קצת להניח (שכן פרויד אהב והתעניין מאד באמנות ואף כתב על אמנות, ומתמונה כה חזקה, מורכבת ומהדהדת בנשמה אודות המציאות האנושית קשה להתעלם), אזי כל מה שאמרתי אודות פרויד בהקשר התמונה הזאת אינו אלא משל, הדגמה לרלוונטיות של האמנות והנחייתה אותנו באופן ישיר ומיידי להבנת החיים ותהליכיהם.

"הזעקה"

ונעבור להמחשה נוספת של הסתכלות בתמונה, תוך התעוררות לדברים הרלוונטים למציאות בה אנו חיים - ציור "הזעקה" של מונק. האם עלינו לבהות בתמונה ובו בזמן להתאמץ להעלות במוחנו סמלים שונים המצויים בה? למה הדבר טוב ולמי זה נחוץ? הנה לדוגמא, חיפוש כמעט בלשי בציור הזה מצד מומחים למיניהם אחר סמלים תוך הדבקת פרשנויות שונות ומשונות, שכולן למעשה לא מובילות לשום מקום בעל משמעות מבחינת הדברים המעסיקים אותנו. אמירות תלויות באויר.

אני מצטט מידיעה עיתונאית אודות גניבת התמונה הזו ממוזיאון מונק באוסלו, בה מובא מידע כללי באופן נאמן ותמציתי: "ציור "הצעקה" של מונק פורש על-ידי מומחים בצורות שונות. יש שטוענים כי הציור עוסק בדמותה של אמו, אשר מתוארת בו במצב סופני של מוות. הצבע האדום בציור מסמל את הדם ומתקשר למחלת השחפת בה לקתה. הכנסייה שברקע - היא המקום בו נקברה אמו. אחרים מפרשים את הציור כקריאה של אדם בודד כשהיקום משתתף עמו בצעקתו ובגלי קולו".
_____________________

הזעקה" של מונק
[קישור]
______________________

אלא ששוב, בואו ונישכח לרגע מהסמלים והפרושים המלומדים האלה וניסתכל בתמונה בנינוחות קשובה (בהתחלה לפחות...) מה אנו רואים שם? התחושה הראשונית העשוייה להתקבל ברוב המקרים היא זאת שהאדם בעל המראה הרזה והמעונה בפוקוס התמונה - היקום חונק אותו, מתקפל סביבו וסוגר עליו. נראית כאן הרמוניה מושלמת בין האדם והעולם סביבו, אך זוהי הרמונייה רעה המדגישה מצוקה איומה.

אין עוד כל יציבות ומשען. ולכן הבן אדם זועק. הרי רואים בציור, צריך רק להסתכל. ואם כן, למה לחכות לשמוע פרושים מפולפלים כאלה ואחרים כשבמקרה זה צריך רק להסתכל ציור (עם מעט רגישות אנושית, כמובן)?

האדום הכהה של השמים עם רצועות בכחול ים, מסמל ספק דם, ספק פורענות, וספק חוסר תקווה (שהרי שמים הם דווקא תכולים ומסמלים תקווה וחירות). גם תכול השמים הופך לרמזים של ים עמוק. האדם ניצב על גשר מעל תהום, עם מעקה איתן, פניו ממש כבר אחוזי מוות כמראה גולגולת, וידיו מסוככות על אוזניו כמגוננות בפני אימה איומה. גם הלשון נראית כמלעלעת באימה והעיניים בולטות מארובותיהן באימת צלמוות. שני האנשים היחידים פרט לו, ניראים כדמויות משחירות וזרות שגבם מופנה אליו ומתרחקים ממנו.

צריך רק לפקוח עיניים ולהתבונן עם קצת לב ונשמה ושכל ישר.

אוסיף שנושא דמות האם במצב סופני של שחפת, עשוי להיות רק קונקרטיזציה ספציפית (גילום מוחשי), סביב ארוע ספציפי. אמנם כזה המעלה מייד את תחושות החמלה והאהבה והרוך הגבוהות ביותר המציפות נוכח דימוי אם הפוסעת לאובדנה, קטנה, שבירה וכחושה עתה ללא מתום, מוכת אימה וכה חסרת ישע ובודדת בתוך עולמה הקורס עד כלות. אך אם יש כאן גם אלמנטים ספציפיים הלקוחים מדמות האם ומצבה, הרי עלינו לזכור שלעיתים הסיטואציה הקונקרטית ביותר עשוייה לעבור טרנספורמצייה (גלגול צורה) לדברים האוניברסליים ביותר.

רק "אמנים" (אומנים) חקיינים נעדרי יכולת אמיתית ובונה, שאין להם דבר לומר, עשויים להתחיל את העבודה ישר מהעצמת משמעויות (שגורות או כאלו שנוצרו סביב האמביציה הבוערת להציג דבר מה "חדש" בכל מחיר). זאת לעיתים באופן חקייני ודביק המתיז לך את ה"סימבול", הדימוי או המטאפורה ישר בפניך באופן הצעקני ורדוד המשמעות ביותר. נו, ואם לא הבנת, מצמידים לך גם טקסט הבנוי לתת את התחושה שאתה נע בין משמעויות ותכנים עילאיים, וזאת תכופות במקום שיש רק שתיקת קבר.

לעיתים, מעשה חסד שמיימי כמעט, ציור כזה, פרט לזעזוע הכללי אודות שבריריותו של עולמנו שהוא מעורר בנו, עשוי גם להיות קולע ומתאים להפליא לדברים שאדם חש במהלך אותה תקופה או אותן שעות או רגעים, ואפשר שטמונה בכך לפרקים משום נחמה מוזרה, כשם שבכי מר עשוי גם לנחם, בדומה לנחמה שיש, בפרט ברגעים מסויימים, במוזיקת בלוז, למשל - זו שהקלה מעט על יגונם השפוף של השחורים בארה"ב בתקופת העבדות שם.

___________________________

קישורים: אדוורד מונק ויצירתו
[קישור]
[קישור]

[קישור]

[קישור]


עבודותיו של מונק על פי נושאים
[קישור]

תאור "מחול החיים"
[קישור]