זה עוד לא נגמר

בניגוד לרושם שניתן לקבל מעוביו של פסק הדין ומריבוי הפרטים העובדתיים המצויים בו, חלק משמעותי מאוד ממנו בנוי על ניתוחים משפטיים – ואת אלו בהחלט ניתן לתקוף בערעור, ואת אלו בהחלט יכול בית המשפט העליון לשנות. לכן, פרשות ראשונטורס וטלנסקי עדיין רחוקות מלהסתיים, אם כי ברור שהפרקליטות ספגה מכה קשה מאוד.

הדברים אמורים במיוחד בפרשת טלנסקי. השופטים מוסיה ארד, יעקב צבן ומשה סובל קבעו, כי אהוד אולמרט פעל בניגוד עניינים כאשר התערב לטובתו של משה טלנסקי. הוא לא הורשע במירמה והפרת אמונים, משום שלדעתם חומרת מעשיו לא חצתה את הקו שבין המישור האתי והמשמעתי (שלא קיים לגבי פוליטיקאים) לבין המישור הפלילי. זוהי בדיוק קביעה שניתן ואף ראוי להעמיד לבחינתו של בית המשפט העליון.

כך גם ההחלטה שלא לקבל כראיה נגד אולמרט את יומניה של שולה זקן, המתעדים קבלת כספים. הנימוק של המחוזי: מאחר שזקן לא העידה, לא ניתן להוכיח את נכונות הרישומים ביומן ככל שהם אינם נוגעים אליה. כנגד זאת ניתן לטעון, שמדובר ביומן שנוהל בלשכת שר התמ"ת, ולא ביומן פרטי, ולכן זוהי רשומה מוסדית שחזקה על תוכנה שהוא אמת. חוץ מזה, אם תתקבל עמדת המחוזי, ייווצר מצב אבסורדי בו הימנעות של נאשם אחד מעדות, תסייע לנאשם אחר – מה שפותח פתח להשפעות פסולות על נאשמים.

נושא משפטי מובהק נוסף הוא השאלה האם הפרת כללי ועדת אשר בידי אולמרט מהווים עבירה פלילית. ברור שהוא לא דיווח כנדרש על הכספים שהחזיק עבורו אורי מסר, אך המחוזי סבור שזו אינה עבירה ולכן גם לא ניתן להרשיעו במירמה כלפי מבקר המדינה. ושוב: העליון יכול להתערב בהכרעה זו.

בפרשת ראשונטורס, זוכה אולמרט במידה רבה משום שבית המשפט העדיף את עדותה של רייצ'ל ריסבי-רז בפניו, בה הרחיקה אותו מכל ידיעה בנוגע לעודפים ולשימוש בהם, על פני דבריה ההפוכים במשטרה. גם זו הכרעה משפטית שיכולה להתהפך בערעור, במיוחד לנוכח העובדה שהמחוזי לא נקט בקו עקבי בשאלת היחס שבין הודעות במשטרה לבין עדויות לפניו. הוא נהג בדיוק להפך לגבי עדותה של הדר זלצמן-שיפוני ממשרד ראשונטורס, אשר במשטרה טענה שאולמרט השתמש בעודפים לנסיעות פרטיות ובבית המשפט הכחישה זו; במקרה הזה התקבלה הגירסה המאוחרת יותר. ואילו לגבי חלקה של זקן בפרשה, העדיף בית המשפט את הגירסה המרחיבה שמסר אולמרט במשטרה על זו המצמצמת שמסר בעדותו.

"לא היו מעטפות", מיהר אולמרט לומר אחרי הכרעת הדין. וזה לא נכון. בית המשפט קבע שהיו מעטפות מזומן, קבע רק מחמת הספק שלא הוכחה השמנה שבהן (עם 72,500 דולר), וגם קבע שהייתה קופה סודית עצומה אצל אורי מסר – למעלה מ-300,000 דולר, שמחציתם נעלמו בלא כל הסבר מצידו של אולמרט. גם כאן יש, מעבר למשמעות הציבורית המטרידה, סוגייה משפטית לה עשוי להידרש בית המשפט העליון.

בפסק דינו בערעורו של אברהם הירשזון, שניתן בעוד אולמרט עומד על דוכן העדים, קבע העליון שדגל שחור מתנופף מעל תשלומים במזומן בעידן המודרני של צ'קים והעברות בנקאיות. במקרים כאלו, קבע השופט אליעזר ריבלין, נוצרת חזקה לפיה מדובר בתשלום בלתי חוקי, ועל מי שקיבל אותו מוטלת החובה להפריך אותה. הקביעה הזו כלל לא נזכרת בפסק דינו של המחוזי, וייתכן שהעליון יבחן האם היא חלה גם במקרה של אולמרט ולא רק על שר האוצר בממשלתו.

כל מה שאמרתי בשתי הנקודות הקודמות, מותנה כמובן בכך שהפרקליטות תערער על פסק הדין. שעות אחדות לאחר פרסומו, כבר ניתן לאתר סימנים של קמפיין מכוון שנועד להרתיע את משה לדור מלהגיש ערעור. את הקמפיין הזה מובילה, איך לא, קבוצת ידיעות אחרונות: הבאה חלקית ומגמתית של דברי בית המשפט על אמינותו של משה טלנסקי, ציטוטים נרחבים של קריאות להתפטרותו (ואפילו להתאבדותו!) של לדור, תזכורת לכך שהוא נטל על עצמו את האחריות לעדותו של טלנסקי, "סיכול ממוקד" וכמובן המנטרה הקבועה של אולמרט – הפילו ראש ממשלה מכהן.

אסור ללדור להירתע. התיק הזה מספיק חשוב בשביל שיקבל חותמת של בית המשפט העליון, במיוחד לנוכח העובדה שכאמור – חלק משמעותי מההכרעות בו הן משפטיות ולא עובדתיות. בדיוק בשביל זה קיימת ערכאת ערעור. כשם שברור שאולמרט לא היה מהסס לשנייה אם התוצאה הייתה הפוכה (ואל תתפלאו אם הוא יערער עם הרשעתו בפרשת מרכז ההשקעות), כך אסור למדינה להסס.

למבקרי הפרקליטות – ואני נמנה עליהם לא פעם – כדאי לקרוא את פסק הדין לפני שהם תוקפים אותה בתגובה פבלובית. במישור העובדתי הוכיחה המדינה כמעט את כל טענותיה: היה מימון כפול לנסיעות, היה שימוש פרטי בכספים, היו מעטפות כסף מטלנסקי, הייתה קופה סודית אצל אורי מסר, היה משוא פנים כלפי לקוחותיו של מסר. הכישלון שלה, נכון לעכשיו, הוא בעיקר במישור המשפטי. לא שיש לזלזל בזה, ודאי שלא; אך באותה מידה ברור שלא היה זה כתב אישום מופרך שבא ממניעים זרים.

אולמרט זוכה מבחינה משפטית, אבל הוא אשם מבחינה ציבורית. בפרשת ראשונטורס, שעמדה במרכז המשפט מבחינת היקף העיסוק בה וחומרת העבירות, הוא זוכה מחמת הספק. זהו זיכוי לכל דבר ועניין מבחינה משפטית, אך לא בהכרח מבחינה ציבורית. לא בטוח שהוא ידע על אותם 92,000 דולר ולא הוכח שהוא פעל בכוונת מירמה – זוהי הקביעה. בפרשת טלנסקי נקבע שהוא קיבל מאות אלפי דולרים, חלקם במזומן; הוא זוכה, כאמור, משום שלדעת המחוזי מעשיו לא היו די חמורים כדי לעבור למישור הפלילי. ואילו בפרשת מסר הוא הורשע. פרשת מבקר המדינה הייתה שולית מלכתחילה, ולא בטוח שאפילו התביעה סברה שתשיג הרשעה.

אולמרט יוצא מפסק הדין הזה על רגליו וחבול. על רגליו – בשל הזיכוי מרוב האישומים. חבול – בגלל אופי הזיכויים וההרשעה האחת. וגם משום שהוכח, שהוא גלגל בסתר מאות אלפי דולרים ושהיו לו מערכות יחסים מעוררות תהייה עם טלנסקי, מסר וגם ג'ו אלמליח. אדם כזה לא יכול לחזור לחיים הציבוריים. קנה המידה הפלילי אינו הכל.

מבחינה פורמלית, להרשעות בירושלים לא צריכה להיות שום השפעה על המשפט בתל אביב. אולי לחומרת העונש, אם וכאשר יגיעו הדברים לשם. אבל מבחינה מעשית, יש לפסק הדין מהיום השלכות ישירות על משפט הולילנד, כגון במורל של אולמרט וזקן מחד-גיסא ושל הפרקליטות מאידך-גיסא. מרחיקת הלכת שביניהן עשויה להגיע מכיוונה של זקן.

בספסלי ההגנה במשפט הולילנד נשמעת ההערכה, לפיה זקן עשויה לבקש לצרף את תיק הולילנד לתיק בירושלים. מצבה בהולילנד נראה קשה מאוד: היא הודתה בקבלת מאות אלפי כספים מש"ד, ולא בטוח שיש לה הסבר חלופי לטענה שמדובר בשוחד. אחרי שהורשעה גם בפרשת רשות המיסים וגם בפרשת ראשונטורס, וכאשר סיכוייה לזיכוי בפרשת הולילנד נראים קלושים יחסית, הכי נכון מבחינתה הוא לנסות לגמור הכל בעסקת חבילה. עסקה כזו תניב לה עונש קל יותר מאשר בשני משפטים נפרדים, ואולי היא תוכל אפילו להגיע להסכמה עם המדינה המתכוונת לערער על קולת עונשה בפרשת רשות המיסים.

צירוף תיק הולילנד לתיק בירושלים יחייב את זקן להודות בו, וכאן נכנס אולמרט לתמונה. זקן מואשמת לא רק בקבלת כספים לכיסה, אלא גם בכך שנטלה חלק בתשלום השוחד לאולמרט. המדינה תוכל לנצל את מצוקתה ולדרוש ממנה לא רק להודות בכך, אלא גם להעיד נגד אולמרט – מה שסירבה בתוקף לעשות במשך חמש שנים. אבל ברור שכעת המצב שונה, וכאשר חומות נווה תרצה נראות קרובות מתמיד – זקן עשויה להחליט שהיא שילמה מספיק תמורת הנאמנות לאולמרט.