תראו מה קורא במעריב

גילוי נאות: כותב השורות הללו עשה את (כמעט) כל הקריירה העיתונאית שלו במעריב, במרוצת תקופה משמעותית בת למעלה מארבעים שנה. מעריב היה לי לא בית שני, אלא ראשון. נדרשו ויתורים אישיים רבים מספור, כדי לשמור אמונים לבית, למעריב. אבל המחויבות לא פסקה לאורך 24 שעות היממה (מזל שפעם בשבוע, באה שבת באה מנוחה), וכללה משימות שגבלו לעיתים בסיכון חיים ממש (למשל, נהיגה לבד ברכב פרטי, ללא ליווי, ממטולה לכיכר המוזיאון המרכזית בביירות, ולעיתים עד כביש ביירות-דמשק – אם כי, יש לציין, שהגיזרה אז הייתה שקטה וחיזבאללה טרם בא לעולם). התגמול לכל ההשקעה, הפיסית והנפשית, היה אז השכר ההוגן מאוד והיחס האנושי הנכון. ההנהלה והבעלים התייחסו לעובדים לא רק במונחים של כוח-אדם טכני, אלא ראו בהם בני-בית ב'משפחת מעריב'.

אך במרוצת השנים הבית חדל להיות בית – לא לקוראיו הנאמנים ולא לעובדיו. העובדים ספגו צמצומי שכר בזה אחר זה, והקוראים קיבלו עיתון שלא לו ייחלו. הציבור, שברובו מצוי במחנה המרכז-ימין השפוי, קיבל עיתון שמבטא קו שמאלני, פוסט-ציוני.

אבל אם להודות על האמת, צריך לומר שהמפולת החלה כבר בשלהי שנות ה-70, כשהעורך המיתולוגי של הקונקורנציה דב יודקובסקי, ידע לקרוא את רוח הזמן ולהמציא יוזמות עיתונאיות גאוניות, שנועדו לעקוף את מעריב. למשל, הנחייתו שאין לפרסם בידיעות ידיעה עיתונאית שאורכה עולה על 150 מילה, ואין להדפיס משפטים ארוכים מ-8 מילים; או הפעלת משכתבים מחוננים שהפכו כל ידיעת זבל לפנינה עיתונאית, ועוד.

המתחרה האליטיסטי לא דיבר בשפתם של בני הדור הצעיר והמוני העולים החדשים. הוא משום מה הסתפק בציבור קוראים מבוגר, ותיק, אשכנזי. הקפיאה על השמרים הולידה אז את הבדיחה העצובה שנשמעה במסדרונות כל אימת ששירת הסירנה של אמבולנס חלפה ברחובות בדרך לבית החולים: ברגע זה ממש מעריב מאבד עוד קורא, או לחלופין נולד עוד קורא לידיעות...

וכך נמשכה ההידרדרות: פעם היו אלה השפה והעריכה הארכאיות של מעריב לעומת העכשוויות של ידיעות, ואחר כך באה ההתנערות הסוחפת מן הקו היהודי-לאומי לטובת אימוץ הנראטיב הפלשתיני השקרי. העיתון ששש על כל ישוב ביו"ש, על כל בית בגולן, על כל אירוע נוסף של התיישבות והגשמת החזון של ארץ ישראל לעם ישראל, פנה עורף לכל העקרונות שהינחו אותו בימיו הגדולים, וניסה לחקות את עיתוני השמאל. הדאגה הכנה והאמיתית מאין כמוה של העורכים והכותבים בעשורים הראשונים של העיתון לגורל המפעל הציוני ולעתידו, שלא מנעה ביקורת מתופעות שליליות אך עשתה זאת ביד אוהבת, בבחינת 'נאמנים פצעי אוהב', נעלמה לטובת מאמץ סיזיפי לחקות עיתונות אחרת – נשכנית, עוינת, פוסט-ציונית ולעיתים פרו-פלשתינית.

בנוסף לכך נסחף מעריב אחר הסתלקות דור המייסדים לפרסומים בלתי אחראיים עד תום, בלתי מבוססים, בלתי בדוקים ומוצלבים מכל כיוון, שהיו בבחינת שקר וכזב. כותבי הכזבים הללו האמינו, כי תפקידם לעצב את המציאות בצלמם כדמותם, ולא רק לשקף אותה כמות שהיא. כך מאס קהל הקוראים במעריב, ברח ממנו וחדל לפרנס בכספו תפישה עיתונאית מעוותת. כך זה נמשך עד שהגיעה ההתרסקות הבלתי נמנעת.

מדהים כיצד לא תפס מעריב שהטיה חזקה שמאלה רק תוביל אותו אל עברי פי פחת. לכן נקלטו בו עובדים כמו האנרכיסט הפרובוקטור חגי מטר, סרבן שירות ידוע שנכלא בשל סירובו ללבוש מדי צה"ל, ואינו חדל מלהתעמת נגד חיילי צה"ל בבילעין, ואף קורא לעולם הנאור להחרים את ישראל בשל "זוועות הכיבוש"; או פעיל השמאל ומקורב לקרן החדשה יואב ריבק שאף הופיע בשמה בכנסת, שכתב בדף הפייסבוק שלו: "תדע כל אם עבריה: זו חבורת האפסים שמכנה עצמה 'ממשלת ישראל'"; או סגן עורך מעריב שי גולדן, שהתבטא אחר הטבח באיתמר: "החדווה בה אנשים מתקבצים סביב פולחן האבל על משפחת פוגל, היא כמו סדנת גיבוש לאומית לפני היציאה לסיבוב שפיכות הדמים הבא. רק בדם אנחנו מבינים".

או הפרשן הבכיר בן כספית, שפרט למעידותיו הרבות בענייני אמת ושקר, סובל מאובססיה חריפה שעניינה תיעובו של ראש הממשלה, עד כדי התייחסות אליו בכל מאמר שני כאילו היה אחרון הבאסטונרים במחנה יהודה (ולא שאנו מחסידיו של נתניהו, אבל יש גבול להשפלתו של מי שהוא ראש הממשלה של כולנו); ועוד רבים אחרים שלא כאן המקום לפרט שמותיהם.

עיתונאים שחלקם היו מתקבלים בברכה בבטאון החמאס 'אל ריסאלה', או ביומון אש"ף 'אל אייאם', גזרו על עיתונם מוות ידוע מראש. השאלה הייתה רק מתי זה יקרה. במעריב הצטרכו להבין שאי-אפשר לרמות את כל הציבור כל הזמן עם כותבים ועורכים הראויים ל'אל קודס' ו'אל פלשתין'. מעריב המתרסק לא הבין שני עקרונות שהבין בשעתו המייסד והעורך הראשון של מעריב ד"ר עזריאל קרליבך: האחד - שהעיתון אמור להיות ציוני, יהודי, לאומי; והשני - העיתון הוא מוצר צריכה שעצם קיומו תלוי בראש ובראשונה אך ורק ברצונם הטוב של קוראיו. ירצו יקנו, לא ירצו לא יקנו.

קרליבך הבין זאת היטב. יום אחד הוא תקף במאמר מערכת בעיתונו מהלך מדיני מסוים של ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון. 'הזקן' השתולל מזעם, הזעיק אליו את קרליבך לשיחת מוטיבציה, ובמהלכה הלם באגרופו על השולחן: "מי שמנהל את המדינה זה אני ולא אתה, קרליבך". העורך המיתולוגי לא נבהל: "זה נכון, אדוני. אבל אתה נבחר רק פעם אחת בארבע שנים. אני צריך להיבחר על-ידי הקוראים יום-יום מחדש"...

אם יבין מעריב המתחדש את העיקרון הזה, ויסלק משורותיו את השמאל הרדיקלי; יחזור למסלול שקול, אחראי ואמין; ויהפוך כלי ביטוי למאוויי הרוב הציוני בעם, יש לו עדיין סיכוי. אל תמהרו להספיד. אם יידע לחזור לדרך המלך, יש לו תקומה.