בסוף הפרשה הקודמת ראינו שיעקב אבינו מטיח בפניו של דודו-חמיו את האמת על מעלליו הרעים לאורך שנות ההיכרות והקשר ביניהם, ועל הסבל שהיה מנת חלקו של יעקב בשנים אלו [בראשית ל"א]: [מ] הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה; וַתִּדַּד שְׁנָתִי, מֵעֵינָי. [מא] זֶה-לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה, בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ; וַתַּחֲלֵף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי, עֲשֶׂרֶת מֹנִים. עשרים שנה הוא סבל בשקט כי ידע ששום דיבורים לא יעזרו, זו דרך החיים שבחר לבן ואין טעם להתווכח איתו, כי זה לא יכול לעזור. יעקב רק דאג להגן על עצמו בשקט מפני נכליו של לבן; במפגש האחרון ביניהם הוא בכל זאת מתפרץ ומציין את העובדה שעבד עבורו בנאמנות, הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה; וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי בשמירת הצאן שלך, וכל הזמן הזה אתה עמלת למצוא דרכים יצירתיות לרמות אותי.
