הממשלה אינה מחויבת לאפשר לחברי הכנסת לצפות בצורה ישירה בנתונים בנוגע לניהול תקציב המדינה במערכת המחשב המרכזית מרכב"ה. כך קובע (23.5.24) שופט בית המשפט העליון,
יצחק עמית, באומרו שזהו מסוג המקרים בהם יש הבדל בין הדין הרצוי לדין המצוי.
העתירה הוגשה בשנת 2018 בידי הח"כית דאז
סתיו שפיר ורו"ח
ירון זליכה; אשתקד הצטרף ח"כ
ולדימיר בליאק. בבסיסה עומדת העובדה, שחברי הכנסת מקבלים מידע בסיסי בלבד על תקציב המדינה, בעוד הפירוט של ההוצאות נעשה בתקנות רק לאחר האישור בכנסת. הם ביקשו לקבל גישה לנתוני התקציב במרכב"ה (מערכת רוחבית כוללת במשרדי הממשלה), הכוללים את הביצוע התקציבי השוטף, התקשרויות ותמיכות, בנימוק שכך תשתפר יכולתם של חברי הכנסת לפקח על הממשלה.
הממשלה טענה, כי אין מקור בדין המאפשר לחייב אותה למסור נתונים אלו, והכנסת רשאית לקבל מידע אד-הוק אך לא להתחבר בצורה ישירה למערכות הממשלה. הכנסת הסכימה שיש לשפר בצורה משמעותית את ממשקי העבודה עם הממשלה לצורך הפיקוח עליה, אך סברה גם היא שאין חובה לחבר את חבריה למרכב"ה. לאורך השנים מאז הגשת העתירה נעשו ללא הצלחה נסיונות להגיע להבנות, אם כי ב-2023 הסכימו הממשלה והכנסת על נוהל המרחיב את המידע התקציבי שמעבירה הראשונה לאחרונה.
זכותו של הציבור לעיין במידע התקציבי
עמית מעיר, כי "קשה לחלוק על זכותו של הציבור לעיין במידע התקציבי. אם מידע ציבורי הוא קניינו של הציבור, הרי שבמקרה זה מדובר במידע ציבורי אשר מלמד כיצד פועלת הרשות ביחס לתקציב המדינה, שהוא הקניין הציבורי ב-ה' הידיעה... אף בתוך משרד האוצר, היו מי שסברו כי מן הראוי שנתוני ביצוע התקציב
יועברו באופן שוטף לציבור, ואין לנו אלא להצטער שהדברים לא קרמו עור וגידים".
בנוגע לעתירה עומד עמית באריכות על חשיבות הפיקוח הפרלמנטרי בנושא התקציב ועל הכלים למימושו. הוא מסכם נקודה זו באומרו, כי חלק ניכר מהתקציב נגיש לציבור, אם כי הדבר תלוי במידה רבה ברצונם הטוב של משרדי הממשלה; המידע ניתן במקרה הטוב אחת לרבעון; מתכונתו אינה אחידה; הוא מפוזר בין אתרי אינטרנט רבים; ובמקרים רבים קשה ואף בלתי אפשרי לקבל הליך ביקורת. הנוהל החדש משפר את המצב אך אינו עונה על כל הבעיות, מדגיש עמית.
עמית ממשיך: "יש בטענות העותרים כדי לאתגר את עמדת הממשלה, באשר רצוי וראוי שחברי הכנסת יקבלו מידע מלא ככל שניתן על פעולות תקציביות קונקרטיות שמתבצעות, גם בזמן אמת. אולם, הרצוי והדין אינם הולכים תמיד יד ביד, והרצוי אינו בהכרח גם המצוי". הוא מראה, כי אין מקור בדין שמכוחו ניתן לחייב את הממשלה לאפשר לח"כים גישה למרכב"ה. כך למשל, תקנון הכנסת קובע רק כיצד יועבר מידע בדיעבד מעובדי ציבור לוועדות הכנסת; חוק חסינות חברי הכנסת מקנה להם חופש תנועה פיזי, ולא חופש תנועה במרחב המקוון; ולא ניתן לגזור גזירה שווה מהגישה למרכב"ה שניתנה ל
מבקר המדינה שמעמדו שונה.
לצד כל זאת אומר עמית, כי מבלי להתעלם מכך שהקואליציה יכולה לסכל יוזמות חקיקה שמטרתן להגביר את הפיקוח הפרלמנטרי עליה, הכנסת יכולה לתקן את החוק ואת תקנונה-שלה, כך שיהיה מקור שיחייב את הממשלה להעניק את הגישה למרכב"ה.
דעת המיעוט: יש מקור חוקי
השופט
נעם סולברג הסכים עם עמית והוסיף, כי יש עוד טעמים המובילים לאותה מסקנה. לדעתו, על בג"ץ לסמוך את ידיו על הנוהל אליו הגיעו הממשלה והכנסת; יש להביא בחשבון שנתוני המרכב"ה אינם תמיד סופיים ויש לראותם בהקשר כולל; הפיקוח לפי נתונים אלה יהיה לקוי; הכנסת עצמה סברה שיש לדחות את העתירה; וכל זאת - מבלי לחשוש לשימוש פסול במידע אליו ייחשפו חברי הכנסת.
השופט
עופר גרוסקופף סבר בדעת מיעוט שיש לקבל חלקית את העתירה, שכן לדעתו חוק הכנסת (בסעיף העוסק בזכותו של מרכז המידע בכנסת לדרוש מידע, מסמכים ודוחות) מעניק את התשתית החוקית להיענות לבקשה, ולדבריו הוא לא מצא סיבה שלא להיענות לה במיוחד לנוכח העובדה שהדבר לא יפגע באינטרס כלשהו. החוק נועד לאפשר לחברי הכנסת לקבל מידע אמין מיד, וגישה למרכב"ה עולה בקנה אחד עם תכלית זו. לדעת גרוסקופף, היה מקום להורות בשלב זה לחבר את מרכז המידע למרכב"ה (על-פי דרישה), כך שלח"כים תהיה גישה עקיפה אליה.
המדינה חויבה בתשלום הוצאות בסך 15,000 שקל, בשל תרומתה של העתירה ליצירת הנוהל מהשנה שעברה. את העותרים ייצג עו"ד
חגי קלעי, את המדינה ייצג עו"ד רן רוזנברג, ואת הכנסת - עו"ד יצחק ברט.
