במוזאון הבריטי מוצגת בימים אלו תערוכה של ההיסטוריה הגרמנית בראי החפצים היום-יומיים. לא פחות משלוש פעמים מודגש בה, כי השואה הייתה הפרק האפל ביותר בהיסטוריה הגרמנית. אכן כן. אך מה לגבי עמים אחרים?

גרמניה לא הייתה יכולה לרצוח 6 מיליון יהודים בלי הסכמה שבשתיקה או לפחות אדישות של רבים מעמי אירופה. כאשר שכניהם נלקחו ל"יעד בלתי ידוע", ישבו הרוב המכריע של האירופים בשקט. האפיפיור פיוס ה-12 לא פצה את פיו. שלא לדבר על מי ששיתפו פעולה במו ידיהם - צרפתים, הולנדים, פולנים, אוקראינים, ליטאים. ואילו בעלות הברית המערביות הקפידו הקפדה יתרה על כך שלא יצטרכו לטפל חלילה בפליטים יהודים. שלא לדבר על סגירתם הכמעט-הרמטית של שערי ארץ ישראל בידי ממשלת המנדט הבריטית.

השואה הייתה, לפיכך, פרק אפל במיוחד בהיסטוריה של עמים רבים. ההכרה בכך שמשמעותה אינה יהודית אלא אוניברסלית, באה לידי ביטוי בקביעתו של יום שחרור אושוויץ - 27 בינואר - כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה. ביום זה, השאלה המרכזית היא: האם העולם הפיק את הלקח מהשואה?

התשובה שלילית, ובכמה מישורים. ראשית, עצם קיומה של האנטישמיות מלמד, שהסכנה לעם היהודי עודנה קיימת - גם אם לא בממדי השואה, אזי לפחות במניע הבסיסי של שנאה שחולל אותה. שנית, קיומן של גזענות ומפלגות ניאו-נאציות - וביתר שאת כוחן המתגבר, כפי שראינו רק השבוע ביוון - מלמד, שאירופה לא השכילה לעקור משורש את הרעיונות שנתנו "צידוק מדעי" לרצח העם היהודי.

שלישית, העובדה שחלקים משמעותיים בעולם הנאור אינם מוכנים עדיין להכיר בכך שעמים נוספים נפלו קורבן לרצח עם, מלמדת שמשמעותו של פשע זה טרם חלחלה לתודעה. וכן, יש לי טענה גם כלפי ישראל, המסרבת מטעמים מדיניים להכיר ברצח העם הארמני. עם שהיה בעצמו קורבן לרצח נרחב ומכוון, אינו נמצא בעמדה מוסרית המאפשרת לו להתעלם מגורל דומה שפקד עם אחר.

רביעית, ואולי החשוב מכל: מאז סיומה של השואה, לפני 70 שנה, התבצעו עוד מעשי רצח המוניים על-רקע לאומי, דתי וגזעי. הנה רשימה חלקית: 3-2 מיליון בני אדם בביאפרה בשנים 1970-1967; רצח 2 מיליון מתושבי קמבודיה בידי החמר רוז'; רצח רבע מתושבי מזרח טימור בידי אינדונזיה; רצח 100,000 בוסנים מוסלמים בידי הסרבים בבוסניה בשנים 1995-1992; רצח של 800,000 בני טוטסי ברואנדה בתוך שלושה חודשים בשנת 1994; ורצח של 400,000 בני אדם בדארפור מאז 2003.

חלק ניכר ממעשים אלו, בוודאי באירופה ובוודאי בעשורים האחרונים, מתרחשים מתחת לאפו של העולם. אי-אפשר לומר שהם לא ידועים, כמו שהייתה השואה עד 1942. אי-אפשר לטעון שקשה להאמין, כפי שנטען לגבי השואה. אי-אפשר לומר שזה חסר תקדים, כפי שנאמר לגבי השואה. במילים אחרות: השואה יצרה את התקדים, והתקשורת המודרנית אינה מאפשרת להתעלם מהחזרה עליו.

חשוב שהעולם יזכור את השואה. אך אם משמעותו של הזיכרון הזה היא רק כמה טכסים פעם-פעמיים בשנה, אין לו משמעות. בלא הפנמת לקחים ובלא תרגומם למעשים, העולם דן את עצמו לעוד ועוד מעשי טבח המוניים ומבעיתים.