התקשורת היא האיום האירני החדש

יוסי ורטר מהארץ מקדיש את טורו השבועי לסאגת ביבי והתקשורת. טענתו המרכזית של ורטר, ‏היא שלדידו של ביבי (בנימין נתניהו) התקשורת היא האיום האירני החדש, והאיום האירני זה ‏הכי 2015, ומערכת הבחירות הבאה של ביבי תתמקד בעיקר באיום התקשורתי. או כמו שכותב ‏ורטר:
‏
‏"את ממשלתו הקודמת פירק נתניהו בעילה של "חוסר משילות", אבל הסיבה המרכזית הייתה ‏האיום שריחף מעל ביטאונו הפרטי ישראל היום. מה שקרה בעבר, יכול לחזור על עצמו. מה גם ‏שהפעם נתניהו מרחיב בהרבה את גבולות הגזרה. זו אינה רק ההגנה הפרטנית על שופרו המצטיין ‏שניצל מחובת תשלום זניח וסמלי על גיליונותיו, שהייתה עלולה להביא, כפי שנתניהו עצמו מעיד ‏ביושר, לסגירתו ‏‎— ‎אלא מאבק גורף, חסר גבולות ולרוחב החזית בכל מה שמריח מעיתונות חופשית ‏שאינה שרה את שיר המעלות של המנהיג הדגול".‏

ההתנגחות של ביבי בתקשורת, טוען ורטר, מיותרת, שהרי ממילא ערוצי השידור מוחלשים כלכלית, ‏ופתיחת השוק ל"תחרות" תחליש אותם עוד יותר. גם האופוזיציה במצב ריסוקי מתקדם, אחרי ‏שבוז'י (יצחק הרצוג) ניסה לשווא להיכנס לקואליציה, ובתוך כך הבאיש את ריח עצמו בתוך ‏המפלגה. האופוזיציה היחידה שיש לביבי, גורס ורטר, היא בתוך הקואליציה, מכיוון ימין: הבית ‏היהודי. ‏

ורטר מתאר בדרמטיות את חלופת המסרונים הפתטית, ברשתות החברתיות, בין אנשי הבית ‏היהודי, נפתלי בנט ואיילת שקד מחד-גיסא, לבין אנשי הליכוד, מאידך. היות שביבי, כך לפי ורטר, אינו ‏יכול לסלק את הבית היהודי מן הממשלה כי אז יישאר בתת מינון של ויטמין קואליציוני הנחוץ ‏להישרדות הממשלה, הוא מסתפק בהתנגחויות פתטיות וילדותיות ברשתות החברתיות. ‏

ורטר מתאר את שפל המדרגה שאליו הדרדר הליכוד, כשהוא מתאר את פניו של בני בגין ‏שהתכרכמו למחשבה על הרכש הטרי של הליכוד: הצל (יואב אליאסי). הוא כותב:
‏
‏"מצלמות ערוץ הכנסת התמקדו מדי פעם בפניו המהורהרים והעגמומיים של בני בגין, שריד אחרון ‏לזרם הז'בוטינסקאי בסיעה נמוכת מצח, מבישה ומביישת, שנותני הטון בה הם טיפוסים מסוגם של ‏אורן חזן, ירון מזוז, ודוד ביטן ונאוה בוקר".