פרטי האירוע
המערערת היא חברה עסקית, שבבעלותה היה מגרש אותו היא הציעה למכירה. המשיבים ביקשו לרכוש את המגרש והתנהל מו"מ בינם לבין המערערת באמצעות מנהלה. לאחר מס' פגישות הגיעו הצדדים להסכמות בדבר הפרטים המהותיים. מנהל המערערת רשם את הדברים ומסר עותק למשיבים מבלי שאחד הצדדים חתם עליו. נעשתה השקת כוסית ונקבע כי למחרת יפגשו הצדדים אצל עורך דינו של המערערת לשם חתימת חוזה המכר. הפגישה לא נתקיימה, החוזה המתוכנן לא נערך, וכעבור מס' ימים מכרה המערערת את המגרש לאחרים.
בית המשפט המחוזי קבע, כי בעצת פרקליטו של מנהל המערערת, החליט זה לדרוש ערבות בנקאית לתשלומים הנדחים, ומשהציג דרישה נוספת זאת לפני המשיבים, נענה בשלילה. לפני פגישת מנהל המערערת עם המשיבים יעץ לו פרקליטו, שאת ההסכמה בנושא הביטחונות לתשלומים יניח להסדר שייעשה במשרד הפרקליט. הוא לא התייחס כלל לנושא זה במו"מ עם המשיבים. בית משפט מחוזי ראה בכך ניהול מו"מ שלא בתום לב ובדרך מקובלת וחייב את המערערת לשלם למשיבים פיצויים עקב כך. עם זאת קבע, שעקב העדר גמירת דעת לא נקשר חוזה מחייב בין הצדדים. מכאן הערעור.
החלטת בית משפט
השופט מצא - מקום שהצדדים עורכים הסכם, שבו או לצדו מתנים הם ביניהם, כי עוד יחתמו על חוזה, ובסופו של דבר אין החוזה המצופה נחתם. כוחו של ההסכם המוקדם לחייב נגזרת מתכונותיו ומנסיבות כריתתו של ההסכם המוקדם, מחד גיסא, ומן המשמעות אותה יש לייחס לאי חתימתו של החוזה, מאידך גיסא. יש לשאול האם ההסכם, כמות שהוא, מכיל את כל התנאים ההכרחיים להתקשרות מן הסוג הנדון בו. ושאלה נוספת היא האם ניתן לומר, כי חרף הסכמתם לחתום על חוזה, נמנו הצדדים וגמרו להתקשר זה עם זה התקשרות חוזית מחייבת, על יסודה של אותה הסכמה שכבר קיבלה את ביטויה בהסכם המוקדם.
צדדים, העורכים הסכם מוקדם ומסכימים לחתום גם על חוזה, מוחזקים כמי שלא ראו בהסכם המוקדם בסיס להתקשרות מחייבת, אך חזקה זו ניתנת לסתירה, אם מוכח באופן ברור שכוונת הצדדים הייתה להתקשר באופן מחייב אף בלא לחתום על החוזה. בעצם ההסכמה לחתום על החוזה אין כדי לשלול את האפשרות, שהחוזה השתכלל עוד בשלב עריכתו של ההסכם המוקדם.
ענייננו הוא בעסקת מקרקעין, ו"מסוימותו" של ההסכם בכגון דא נבחנת על-פי השאלה, אם ההסכם מהווה "מסמך בכתב" כמשמעו בסעיף 8 לחוק המקרקעין. נמצא, שאף באי החתימה על המסמך אין כדי לגרוע מהיותו הסכם המכיל את כל הנתונים והתנאים הנחוצים ליצירתה של ההתקשרות המתוארת בו.
דעתי היא, שמן העובדות, נובע, כי במעמד בו ערך בוטקובסקי את המסמך הביעו הצדדים, באורח שאינו מתיר מקום לספקות, את גמירת דעתם להתקשר זה עם זה בחוזה מכר, על יסוד התנאים עליהם הסכימו בסיום המו"מ ושבוטקובסקי העלה אותם על הכתב. החוזה שעליו נדברו לחתום למחרת היום, לא נועד, ע"פ הנסיבות, אלא להטביע חותם של פורמאליות על גמירתה של העסקה.
ברור, שלהחלטה להתקשר בחוזה, אשר נותרה ספונה במוחו של המחליט (יהא זה המציע או הניצע), אין כל משמעות משפטית. כוונה שנתגבשה עשויה להקים חבות משפטית רק מעת שהובעה. קיומה ומהותה נמדדים, באבן הבוחן של האדם הסביר, על רקע הדברים שנאמרו או נכתבו והנסיבות שבגדרן הוצגה העמדה.
לדעתי , אין לפקפק בכך, כי מסמך בכתב הנערך בכתב ידו של המתחייב (והמוסמך להתחייב) בעסקת מקרקעין, בלא שסויגה ההתחייבות העולה מן המסמך, והמסמך נמסר לידי הצד הזכאי על-פיו, מהווה ראיה חזקה לגמירת דעתו של המתחייב. גם אם נאמר, שכתיבה בעצם ידו של המתחייב איננה שקולה לחתימתו.
במסירת עותק מן המסמך לידי הרוכשים, ובהשקת הכוסיות ולחיצת הידיים שנתלוו לכך, יש משום תמיכה למסקנה המסתברת גם מנוסחו של המסמך, דהיינו, שעם כתיבתו נוצרה התקשרות חוזית תקפה ומחייבת. המסקנה היא כי החוזה בין הצדדים השתכלל, על יסוד הסכמה שכבר נתגבשה, אף שהחוזה הפורמאלי שהצדדים נדברו לחתום עליו לא נחתם.
הדרישה למתן ערבות, שלא הייתה לה שום אחיזה בהסכם המוגמר, הייתה בלתי לגיטימית, וכלל לא היה מקום להתרעם על הרוכשים על שדחו אותה.
יש לדחות את הערעור ולמסקנה זו הגיעו גם השופטים ברק ואור.
[ערך: שגיא בנתאי]
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
