כשאחזור

כשאחזור אל בית הכנסת ואתבונן בלב רוגש, בעין רוטטת ובשפה רועדת בכסאות הריקים, כשאחזור ואחפש את מסעוד, אשאל איה מילו, אדרוש בשלומו של אליהו, אתור אחר חיוכו של דסטאו עם הנטלה הלבנה, אשאף לקרבי את ריח ההרינג של יענקלה, אביט בסידור הרוסי-עברי של בוריס ואתהה, לאן הלכו כולם, אייה מילו, אייה בוריס, אייה מסעוד, אייה דסטאו, אייה אליהו, אייה יענקלה והמבטים המושפלים ישיבו. היה איש ואיננו, ותפילת החזן 'ישתבח' תשמע שברירית כמו קינה העולה ממעמקי הנפש חודרת את הלבבות ויוצאת כהמיית יונה מתגעגעת, שבורת כנף.

כשאחזור וארים עיניי אל עזרת הנשים, אגלה כי בשורה הראשונה תשב האנחה של אנט, לצידה תתפלל בקול חנוק פייגה וסוזן תלחש 'אל רחום וחנון עשה למען....', לריסה תביט בנשים המטופחות אשר היו למשפחה קטנה והשורות עכשיו חסרות. אלמז, עם מטפחת הראש הזוהרת תמלמל איפה הנשים כולן וקולו של החזן ירעים: 'מנע מגפה מנחלתך'....

כשאחזור, הכסאות הריקים יספרו את הסיפור הלא מסופר, הכסאות הריקים יבכו על החיים שנטרפו בימי המגיפה, החיים שכוסו באלבד שחור עם ניילון אטום, ועליו מספר הקורבנות.

בית הכנסת עבורי הוא המקום אליו מתנקז החשש הגדול ביום שאחזור לפקוד אותו, החשש מהמפגש עם הכסאות הריקים, החשש מהידיעה על החולים, המתמודדים, השורדים, על מי שהוכנעו והובאו בין ליל למנוחתם האחרונה ללא הכבוד שהקהילה המפוזרת בין בתיה, חצרותיה, מניינה לא יכולה הייתה להעניק.

כשאחזור ואראה את האבק העוטף את בימת החזן, את השעווה שנותרה מנר ההבדלה האחרון, את הניירות לניגוב ידיים שלא נגמרו, את הסידורים המסודרים בסדר מקפיא בארונות, את פח האשפה הריק, את ערימת דפי פרשת השבוע שאין להם דורש, את הכיפות בכניסה להלך המבקש להרוות צימאונו הרוחני, את עטיפות הסוכריות מתחת לסטנדר משבת בר המצווה האחרונה, את המודעה המצהיבה על לוח המודעות ובה קריאה להשתתפות בחידון התנ"ך למבוגרים לשנת תש"ף.

כשאחזור אחפש את כל שאבד לי, את מי שאמצא ואת מי שהיה ואיננו, לכשאחזור אנקה האבק, אחליף מודעות, ארים עטיפות סוכריות, אגנוז את דפי פרשת השבוע, אאיר את בית הכנסת, אנשק את ארון הקודש ואזיל דמעה קטנה על הכסאות הריקים, כשאחזור.