חובת ההוכחה על בן-גביר

שורות אלה נכתבות מהמקלט האטומי שלי - כי בן-גביר בשטח.

אני קורא את הציוצים והמאמרים האפוקליפטיים של רואי השחורות, ואני מבין שאם חפץ חיים אני - עליי לצאת לרחוב כשאני חבוש קסדה וחנוט באפוד קרמי - מחשש שאמצא עצמי לפתע מציץ לתוך לועו של אקדח - האקדח של איתמר בן-גביר.

בן-גביר, איש לגמרי לא טיפש, מבין היטב שהוא זכה בקיתונות החשדנות כלפיו בעמל רב ושיטתי מצידו שנמשך שנים.

והוא גם מבין האיש הלא טיפש הזה, שאם ברצונו לשרוד בתפקיד מיניסטריאלי כזה או אחר עליו לעשות כל מאמץ כדי לנסות ולהפיג איכשהו את החשדנות הזו שאופפת אותו.

נכון, הוא מספר שהתבגר ואפילו משמיע פה ושם קולות של זניחת האידאולוגיה הכהניסטית - אבל זה לא מספיק. הוא צריך להוכיח במעשים שהוא מבין היטב שדברים שרואים מכאן לא רואים משם.

כדי להיות חכם ולא צודק הוא חייב להימנע מלעלות להר-הבית, ובכלל להתרחק מכל מעשה שמריח הפגנה חסרת אחריות שכל מטרתה לשלהב את אנשי הקצה.

במערכת הבחירות בן-גביר חתם על שטר כבד מנשוא - להחזיר את המשילות לדרום. אם הוא סבור שהמדובר בזבנג וגמרנו הוא יגלה עד מהרה שהוא מנסה לכבות את המדורה עם בנזין.
ובכלל, לגמרי לא ברור אם הוא בכלל מתאים למשימה - לא מבחינת ניסיונו האפסי, לא מבחינת מבנה אישיותו ולא מבחינת עברו רווי החיכוכים עם גורמי האכיפה.

יש אפוא לקוות שנתניהו יספק לו סולם מכובד לרדת מהעץ הזה של שר הבט"פ, לטובת מיניסטריון אחר, וישכנע אותו שיש חיים גם מחוץ למשטרה.

כי איתמר בן-גביר חייב להבין: גם אם הוא עובר תהליך פנימי אמיתי של נטישת הקו הקיצוני (וכלל לא בטוח שכך הדבר) - החשדנות כלפיו תלווה אותו באשר ילך, ויהיה עליו להפגין מעשים של ממש כדי לרכך בהדרגה את הדימוי הקיצוני שלו.

כי בן-גביר יודע היטב, שגם אם הוא יהפוך לאמא תרזה - הדימוי הקיצוני שלו מפרנס הרבה מאוד פרשנים ומובילי דעה, שלא בנקל יוותרו על מקור הפרנסה הזה.