החוקרת והיועצת

כבר שנתיים.

כבר שנתיים שחברתנו, יקירתנו, גבי, ד"ר גבריאלה אלגרבלי ברזין, איננה עימנו, והגעגוע גובר, ולא רק בקרב בני המשפחה.

לא במקרה אנחנו מתכנסים כאן בבית ז'בוטינסקי, במוזאון ז'בוטינסקי, להעלות את זיכרה ולהתרפק על מורשתה. כי בשנתה האחרונה הייתה חברה בהנהלת המכון, והייתה יועצת תפוצות לראש הממשלה בנימין נתניהו.

שני תפקידים שלא במקרה נבחרה אליהם.
נבחרה בזכות אישיותה הכובשת, נאמנותה לדרך, השכלתה וחוכמתה, וכמובן בזכות הזדהותה הבלתי-רגילה עם המורשת הלאומית.

כמו-כן, הייתה חברת הוועדה האקדמית של המכון, כאשת אקדמיה בכירה, וכמי שהתעמקה גם במורשת ראש בית"ר.

מתוך הזדהות והוקרה.

גבי הייתה המקרה הקלאסי של חוקרת שמגיעה לז'בוטינסקי, מזדהה עם מורשתו עד תום - לא משום שנולדה ב"בית הנכון", כמו שאומרים, אלא משום שסקרנותה, דעתנותה והבנתה, ציוניותה, חיברו בינה לבין תורת ההוגה הציוני, ובינה לבין המוסד שעושה להפצת המורשת הברוכה הזאת.

היא לא היססה לגלות עמדות עצמאיות, נכונות, כבת פלוגתה לכמה פרשנים ויודעי-דבר אחרים, והביעה ללא היסוס את תובנותיה המקוריות מעל דפי העיתונים - הארץ, ישראל היום ו"האומה", וכמובן בכנסים שיזמנו.

השתתפותה בהם הייתה חיונית ומרוממת. היא הייתה פרשנית מדויקת ונכונה של תורת ז'בוטינסקי.

היא גם ניסתה להתמודד ברשימת הליכוד לכנסת, אך לא הירשתה לעצמה להתבזות ולרדת נמוך.
היא הייתה נסיכה אמיתית.

גבי הייתה אופטימית ללא תקנה, גם במחלתה הקשה. אופטימית וריאליסטית. מעולם - עד יומה האחרון - לא מש החיוך מפניה. לא הסתירה דבר.

מאמרה האחרון פורסם בכתב העת "האומה". כעורך, הזמנתי אותה יחד עם עוד חמישה כותבים, לשתף את הקוראים במחשבותיהם במשבר הקורונה.

את המאמר תחת הכותרת "בין בידוד פרטי לגלובלי" היא פתחה בשורות אלה: "בשנה האחרונה קניתי לי דוקטורט בבידוד. לוקמיה שנחתה עלי בתחילת הקיץ צימצמה את מיכלול הווייתי לארבעת כתליו של חדר בידוד בבית-החולים. מעתה מערכת החיסון, שתלך ותיחלש עם טיפולי כימותרפיה והשתלת מח עצם מתורם זר, מחייבת מישנה זהירות. במהרה, כל חוויה, מכאוב, הנאה ותובנה, נזקקים לעבור חיטוי קפדני טרם יגעו בנפשי. זה לא מומלץ, אבל הפיצוי לנפש הוא בהרחבת גבולות ההתבוננות שלה.
"לרוב, דוקטורט מקנה לבעליו מומחיות בנישה צרה של אוצרות הידע מתחום מסוים, הדבר אינו הופכו לאוטוריטה בתחומים אחרים, בקושי בתחומו שלו. ואז באה הקורונה, ובלא אומר הזכירה, שכך יש להתייחס לדוקטורט שקניתי לי בבידוד".

וכך היא סיימה את מאמרה המלומד והמרגש:

"הבידוד, ומיכלול החוויות באמתחתו, מקנים מעין שבת - המרוץ נבלם, החשיבה מתחדשת והמבט על ההווה משתהה, אולי בשורה לחיים מודעים יותר. הבידוד הגלובלי, אפשר שיביא לחשבון נפש שיוביל לעולם טוב יותר. הערבות ההדדית בין עמים ומדינות, הכרחית למיגור המגפה. מבחינה מורפולוגית במילה בידוד נמצאת המילה ידוד שפירושה להתרחק (נחום ג, ז. וראו פ' רש"י), אבל אולי גם להביא לידידות. הבידוד שלי הציב אותי במסע רצוף מעלות וירידות בין מהות לקיום"...

הן זו הייתה תקוותה של גבי שלנו בערוב ימיה: עולם טוב יותר. תקווה שלדאבוננו אף התרחקה יותר מאז הלכה לעולמה, וראינו זאת, בין השאר, רק בימים האחרונים - בטרור הרצחני - מצד אויבינו, אבל גם על כבישי ארצנו.

על אדם שהולך לעולמו בטרם עת, כה צעיר, ובוודאי כשמדובר בגבי, גבריאלה, אין מנוס מהמחשבה על נוראות המחלה האיומה שלקחה אותה מאיתנו, על ההפסד הגדול ליקיריה, אבל גם למחקר. המחקר והידע שהיו אצורים בראשה, ולא יתעשרו עוד.

יחד עם בני המשפחה מן הראוי שנשקול יחדיו להוציא לאור קובץ מכתביה בכל התחומים שבהם חקרה וכתבה. תהיה זו מצבה הולמת לה ונחמת-מה לכולנו.