חזון עיוועים

אילו נערך משאל עם גם בימי שיא בליץ חקיקת חוקי הרפורמה, למשל בשבוע החולף, היו מצדדי הרפורמה זוכים ברוב עצום. הרבה יותר מיחס של 64-56. מי לא חושב שמערכת המשפט זקוקה לניעור רציני, על-רקע מחלותיה הניווניות, כגון שכרון כוח, נפוטיזם, היעדר גיוון, התנשאות, הענקת זכויות למבקשי נפשנו, ועוד כיוצא באלה. דומה שמכל 10 מפגינים 'כנגד הרפורמה', מאז ה-7 בינואר, 9-8 חפצי שינוי המערכת הארוגנטית הזו.

הבעיה אינה נעוצה אם כן ברפורמה עצמה. היא נחוצה. השאלה אינה 'אם' אלא 'איך': איך להוביל אותה ללא הדהירה המטורפת - 'טרפת' קרא לה המשנה בדימוס לנשיאת העליון אליקים רובינשטיין, שבעצמו יוצא להפגין במוצ"שים - בעיניים עצומות אל פי התהום; איך מגיעים לאותה תוצאה פחות או יותר, אבל ללא קרע בעם, ללא מלחמת אחים, ללא בולמוס של 'אני עכשיו בשלטון ואעשה מה שבא לי'?

המחזאי הרוסי הנודע אנטון צ'כוב קבע, שכאשר מופיע אקדח במערכה הראשונה של המחזה, הוא חייב לירות במערכה השלישית. במערכה הראשונה, שבשיאה אנו מצויים, כבר מונח האקדח על השולחן. קוראים לו, חקיקת בזק. מה יקרה עם האקדח בהמשך חיזיון התעתועים האימתני שלפנינו? את תסריט חורבן בית שלישי, שנועד למערכה השלישית של חזיון הביעותים המחריד שלנגד עינינו, לא כתב המחזאי צ'כוב, אלא נשיא טוניסיה לשעבר חביב בורגיבה: "הערבים לא צריכים להילחם בישראל; היהודים במריבותיהם הפנימיות, יהרסו את עצמם". האם לשם חותרים להוביל אותנו צמד החלילנים העיקשים מהמלין, לוין את רוטמן?

אבל לפני המערכת השלישית, קיימת מערכה שניה. זו יכולה להתרגש עלינו למשל בדמות סירובו של נשיא המדינה, בתור המבוגר האחראי, לחתום על חוקי הרפורמה לאחר שיעברו בקריאה השלישית, הסופית והמחייבת. האם גם ללא חתימת הנשיא תהיה החקיקה במעמד מחייב? האם יהיה לחוקי הרפורמה תוקף מוסרי כלשהו? כנראה שלא. אבל המערכה השלישית היא הנוראה מכל, ולוואי שלא נגיע אליה. מאן דהוא, הג'ינג'י למשל, כבר יעתור לבג"ץ ויטען כי מדובר בהפיכה בלתי חוקתית.

כמעט ברור מראש שהבג"ץ, שרואה עצמו מגינה הראשון במעלה של הדמוקרטיה הישראלית, לא פחות ואולי יותר מן הממשלה, יאמץ את טיעוני העתירה ויפסול בקול תרועה את ההפיכה המשטרית. שהרי לשיטתו, הרי בדיוק 'לעת כזאת' הגיע למלכות - להגן על עצם קיומה של הדמוקרטיה. הבג"ץ, כשותף בכיר במשולש הפרדת הרשויות של מונטסקייה, יכריז כי החוזה החברתי שבין האזרחים לשלטון, שהינו התשתית המוסרית והחוקתית של הדמוקרטיה, נפרם על-ידי חוקי הרפורמה, ואין אפוא מנוס מהכרזת כל מהלכי החקיקה הזו כפוגעניים בזכויות היסוד, ודינם להיבטל מאליהם כעפרא דארעא.

לחזור אל השפיות

ואם תרצה הממשלה לכפות 'חוקים נוגדי דמוקרטיה' אלה, יאמר הבג"ץ, כי אז אין כל סיבה לציית. הממשלה, ייאמר הבג"ץ, איבדה את הלגיטימיות שלה, ואין כל סיבה להישמע לה. המשמעות: אי-ציות טוטאלי. לא לצרכי ביטחון ולא לתשלום מיסים, ואפילו התעלמות מחוקי התעבורה ומדוחות המשטרה. אנרכיה של ממש.

פסיקה מרחיקת לכת כזו בבג"ץ, תחולל תוהו ובוהו מוחלט. חורבן הבית. גופי הביטחון הלאומי: הצבא, המשטרה, השב"כ, המוסד, שהם המחסום האחרון בינינו לבין מזימות אויבינו מבית (!) ומחוץ, יתפוררו מאליהם. כל לובש מדים ולוחם מוסד ושב"כ, יצטרך להחליט למי עליו לציית - לפסיקת הבג"ץ, או לתכתיבי הממשלה; להתייצב להגנת הדמוקרטיה או לימין הממשלה, שאיבדה, כך ייטען נגדה, את סמכותה המוסרית.

כל החלטה בדילמה הזו תוליך להתפוררות הארגונים הביטחוניים. תמיד יימצאו משרתים שיטענו שחובה להישמע להוראות הממשלה כבעבר, ואחרים ייגבו את הבג"ץ 'כמגן הדמוקרטיה', ועד מהרה תוטל המדינה למצב של אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה. ההתפוררות תהיה מוחלטת. בוקה ומבולקה. בלגאן אדיר. התפרקות, הפקרות, פריקת עול. תוהו ובוהו. האם לזה מייחל מישהו? בוודאי שלא תומכי הרפורמה. גם מבחינתם זהו חזון עיוועים נורא ואיום, שמשמעותו לא פחות מחורבן הבית.

הפתרון הוא לחזור אל השפיות. להנהיג את הרפורמה הנחוצה, החיונית, אבל בהידברות, בהבנות, בשום שכל. גם במחיר של ויתורים הדדיים. משום שהאופציה השנייה נוראה לאין שיעור: שיתוק גופי הביטחון הלאומי, שיוביל את אויבינו לחגוג על חורבות המפעל הציוני, בדיוק מלאות 75 שנים לקיומו, בעיצומו של העשור השמיני המסוכן כל כך.

מי שמסוגל להביא את הצדדים להידברות, לרגיעה, להפסקת ריצת האמוק, הוא, נכון לעכשיו, רק אדם אחד. רק הוא עשוי לסכל את יריית האקדח במערכה השלישית, שאחריתה חורבן הבית. זהו ראש הממשלה בנימין נתניהו, שככל הנראה עדיין אדיש למתרחש. אם יוסיף להפגין מצג של "זה לא בידיים שלי", יירשם האסון ההיסטורי הזה אך ורק על שמו. שום תירוצים לא יתקבלו בבית הדין של שר ההיסטוריה. זוהי אפוא קריאת השכמה לכולם, ונתניהו בראש, לחזור אל השפיות. ברוח הסיסמה המליצית, שאותה הגה בשנות ה-60 בהקשר אחר איש השמאל בן-אהרון, ונעשתה עכשיו חיונית ונחוצה מאין כמוה: עוז לתמורה בטרם פורענות.