|
|
בנציון עם בנו, רה"מ בנימין נתניהו [פלאש 90]
|
|
|
צילה ובנציון נתניהו קראו לבנם הבכור יונתן, על שמם של קולונל ג'ון הנרי פטרסון, ציוני לא-יהודי משורות הצבא הבריטי וידיד של המשפחה, והרב נתן מילקובסקי, סבו של יוני; כפי שנראה בהמשך, ראוי היה שיונתן יהיה שילוב שמם של שני טיפוסים: לוחם, ואיש-רוח | |
|
|
|
יוני נולד, ומת, רחוק מהארץ אותה אהב, למענה הקדיש את חייו. אביו, בנציון נתניהו, שהה עם אשתו בארה"ב במסגרת תפקידו כמזכירו האישי של המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי, וכך יוני נולד בניו-יורק, בשלוש-עשרה במרס, 1946, י"א באדר התש"ו. אלו המאמינים שלשמו של אדם יש השפעה או קשר לאופיו וחייו, ימצאו תימוכין בסיפורו של יוני. היה בכך רמז לבאות כשצילה ובנציון נתניהו קראו לבנם הבכור יונתן, על שמם של קולונל ג'ון הנרי פטרסון, ציוני לא-יהודי משורות הצבא הבריטי וידיד של המשפחה, והרב נתן מילקובסקי, סבו של יוני; כפי שנראה בהמשך, ראוי היה שיונתן יהיה שילוב שמם של שני טיפוסים: לוחם, ואיש-רוח. ואילו בתנ"ך, יונתן היה בנו של שאול המלך, גיבור צבאי ומנהיג טבעי, שתקף לבדו את מחנה הפלשתים כדי לחזק את לב עמו, ויותר מאוחר ויתר מרצונו על כס המלכות לטובת דוד, אחיו בנפש. חייו ופועלו של יונתן נתניהו, יהיו הד לתכונותיו אלה של יונתן בן-שאול. בגיל שנתיים, שבה משפחת נתניהו לארץ ישראל. עבור יוני הייתה זו פגישה ראשונה, ותחילתה של התקופה המאושרת בחייו, על-פי עדותו לאחר שנים. הארועים הסוערים שמסביב לא הפרו את שלוות עולמו של הילד מלא הפליאה, שהיה נוהג לשוטט בשדות "עם כלניות וצבים ופרות משה רבנו, עם חורשה עתיקה ובית כנסת מט לנפול, ועם אושר פנימי ללא קץ ועיניים פקוחות להאמין בכל, עם אמונה שהכל שלם" (עמ' 260). יוני היה תלמיד מוכשר, מפקד-גדוד נערץ בתנועת הצופים וספורטאי מצטיין. המעבר בגיל שש-עשרה חזרה לארצות הברית, לטובת עיסוקיו של האב, לא מיתן את הישגיו. אך כלפי פנים, יוני היה נסער. הייתה זו נקודה מכרעת בהתגבשות תפיסת עולמו. כפי שכתב באותה תקופה: "שני דברים יכולים לקרות לישראלי באמריקה – או שיהפך לאמריקני גמור, או שיהפך לישראל בדם וברוח" (עמ' 16). עבור יוני, הייתה זו האפשרות השנייה. בגיל שמונה-עשרה, יוני זכה למשאלתו – לשוב לישראל. את המשפחה השאיר מאחור בארה"ב, ועלה ארצה בגפו בכדי להתגייס לצנחנים. עם האימונים המפרכים, המחסור הקיצוני בשינה והבדידות שבהיותו לבד בישראל, עם כל אלה יוני התמודד בקלות יחסית. במכתביו הוא מתגלה כאדם בעל אורך-רוח, סבלני ושליו, כמי שמחייך בשובבות אל מול האתגרים והקשיים, היכן שנופלת רוחם של רבים אחרים. מחייל מצטיין הוא נהפך לקצין מצטיין, וכמ"מ השתתף בפעולת הגמול בסמוע. זמן קצר לאחר שיחרורו, יוני נקרא לחזור לצבא, יחד עם רבים אחרים, בעקבות המתח הביטחוני שהצטבר לקראת מלחמת ששת הימים. משפרצה המלחמה הצפויה, יוני לחם כאיש מילואים בקרב אום-כתף בסיני, ולאחר מכן הועבר לחזית הצפונית, ברמת הגולן, שם נפצע בידו מכדור שעות ספורות לפני הפסקת האש. לאחר המלחמה, יוני שוב עזב את הארץ, לאוניברסיטת הרווארד שבקיימבריג'. שם, היה לסטודנדט מצטיין. עם זאת, התקשה לשאת את המרחק הגיאוגרפי מארץ ישראל, שאזרחיה וחייליה הותקפו מדי יום על-ידי מחבלים וחיילי אויב במסגרת מלחמת ההתשה. לאחר זמן מה, הוא החליט להמשיך את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים, אלא שגם בכך לא היה די כדי לפתור את לבטיו. לאחר התחבטות ארוכה, יוני החליט להתגייס חזרה לצה"ל, הפעם לסיירת מטכ"ל. הוא התקדם במהירות בסולם הדרגות, והשתתף בין השאר במבצע "ארגז" (בו נחטפו קצינים סורים בכירים לצורך פדיון שבויים ישראלים), וב"אביב נעורים". במלחמת יום הכיפורים, יוני פיקד על מספר קרבות ומבצעים, ועל תפקודו במהלכם זכה בעיטור המופת, השלישי בחשיבותו בעיטורי צה"ל. לאחר המלחמה עבר יוני הסבה לחיל השיריון, שנפגע קשות במלחמה והיה זקוק לשיקום. הגדוד המוכה והחבול שיוני קיבל לידיו, הפך תחת פיקודו לגדוד מצטיין. התפקיד הבא שיוני זכה לו, היה מפקד סיירת מטכ"ל. הפעילות היחידה של הסיירת מתקופה זו שהותרה לפרסום, היא המבצע באנטבה – הפעילות האחרונה של יוני.
|
"סֵפֶר וְסַיִף יָרְדוּ כְּרוּכִים מִן הַשָּׁמים"
|
|
|
יוני לא היה מסוגל, כדבריו, "לשקוע בלימוד תורת-האידיאות של אפלטון", כאשר "המציאות היום-יומית טופחת כל רגע" על פניו (עמ' 174). יוני ידע - ומעשי האלימות החוזרים ונשנים של הערבים, יחד עם עוינותו של העולם כלפי ישראל, חיזקו את תפיסתו זו - שקיומה של ישראל אינו מובן מאליו כלל | |
|
|
|
[ויקרא רבה ל"ה, ה']
|
▪ ▪ ▪ |
אחד מזכרונות הילדות המוקדמים שלי, הוא מביקור משפחתי אצל ידידים בירושלים, במהלכו פקדנו את הכותל המערבי. על עטיפת מסטיק, מפאת היעדר נייר אחר, כתבתי את משאלתי באין-רואים: להיות כמו דוד המלך. הסיבה למשאלה הזו דווקא, היא שבאותה תקופה למדתי אולי לראשונה על המלך התנ"כי, כשהוריי סיפרו לי על ההיסטוריה והמיתולוגיה של העיר בה ביקרנו. אהבתי את הנער החצוף שהעז לקרוא תיגר על גדול לוחמי הפלשתים, והביסו בעורמה. אשר הצליח להקסים את כולם. אפילו שאול המלך, בפגישתו עם דוד, התאהב באדם שלימים ידחוף אותו לטירוף וייקח ממנו את כס המלכות. גם אשת-דוד, מיכל בת-שאול, אהבה אותו. אין זה דבר של מה בכך: מיכל היא האישה היחידה בתנ"ך עליה נכתב שאהבה את בן זוגה. כזה היה דוד. אך מעניינת במיוחד הניגודיות שבדמותו. דוד הוא לוחם ומצביא מהולל, עשוי ללא חת, אשר, כרועה צאן צעיר, מכה בידיו החשופות אריה ודב כדי להגן על כבשיו. הוא כורת את ראשו של גולית הענק, ומביא לשאול המלך מאתיים עורלות פלשתים כמוהר עבור בתו. מאידך-גיסא, דוד אינו הגיבור האופייני מן העת העתיקה. הרקולס של היוונים היה חצי-אל רב-עוצמה, לגילגמש השומרי לא היה דומה באדם, ואילו דוד שלנו הוא נערי, תמים למראה ויפה-תואר. "אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר" [שמואל א', ט"ז] היה דוד, ועל-פי המסורת הוא המשורר שחיבר את ספר תהלים. עם חרב בידו האחת ועט סופרים באחרת, דוד מגלם את דמות ה"משורר-לוחם" הייחודית, שמקסימה רבים. שנים לאחר אותו ביקור ראשון בכותל המערבי, היה זה יום שישי לוהט, והייתי שכוב על מיטתי באוהל הטירונים, לאחר יום ארוך של טרטורים וצעקות. יכולתי סוף-סוף לנוח לאחר שיצאנו ל"נוהל שבת", וחיפשתי משהו להעביר באמצעותו את הזמן. לקחתי ספר של חבר לאוהל שהיה מונח לידי. על הכריכה הייתה תמונתו של חייל או מפקד, לא מגולח, בעל בלורית, פניו מושענות על כף ידו ומבט מהורהר בעיניו. "מכתבי יוני" הייתה הכותרת. במהלך קריאת הספר לא אחת אזכר בדוד המלך והשילוב הסותר-לכאורה של לוחם ואינטלקטואל. על-אף קשיחותו שאיפשרה לו להצטיין גם בתנאים הקשים ביותר, ולמרות שרוב פקודיו הכירו אותו כאדם נוקשה ואימתני, במכתביו מתגלה יוני כאדם רגיש, אוהב, מוכשר ואף מבריק. כנער בארצות הברית, יוני הצטיין בלימודיו, התחבר עם המורים, ועורר כבוד אצל התלמידים, למרות זרותו. הוא מספר שהיה מסוגל לרתק כל אדם בכושר דיבורו – לעתים רבות הסביר לחבריו על ישראל והציונות - והוזמן לבתי התלמידים האחרים על-ידי הוריהם המוקסמים. גם כשעלה ארצה והתגייס לצנחנים, יוני לא התכוון לוותר על אהבתו לספרות ולשירה, והיה נושא בכיסו ספרונים דקים בהם היו קורא כל רגע פנוי, כך שהצליח לקלוט חומר רב אפילו במהלך סדרות שטח מפרכות ובתנאים קשים. בלימודיו באחד ממוסדות ההשכלה הנחשבים בעולם, אוניברסיטת הרווארד, הצטיין כמו-בלי-קושי. מוריו ניבאו לו עתיד מזהיר, בפרט בתחום המתמטיקה. אך יוני לא היה מסוגל, כדבריו, "לשקוע בלימוד תורת-האידיאות של אפלטון", כאשר "המציאות היום-יומית טופחת כל רגע" על פניו (עמ' 174). יוני ידע - ומעשי האלימות החוזרים ונשנים של הערבים, יחד עם עוינותו של העולם כלפי ישראל, חיזקו את תפיסתו זו - שקיומה של ישראל אינו מובן מאליו כלל. הוא היה חרד באמת ובתמים, שמא "יכתבו בספרי ההיסטוריה, שפעם אומנם התעוררו היהודים לפעולה ובמשך שתי עשרות שנים החזיקו במדינתם, אלא שאחר כך הובסו והפכו שוב לנודדים בני בלי-בית" (עמ' 166). במכתב להוריו, הוא מנמק את ויתורו על לימודיו למען השירות הצבאי: "חשוב שיהיו לנו אנשי-רוח בכל התחומים, ובעתיד יהיו אלה שייקבעו את הכיוון שבו תלך המדינה; אך כרגע, בהווה, השאלה היא הרבה יותר גורלית. זוהי שאלה של חיים ומוות, ואני לחיים! ...אני יודע שאני עושה את המעשה הנכון!" (עמ' 181). אף שראוי שנשקיע את מרצנו וכשרונותינו במדע, באומנות ובפילוסופיה, בשיפור חיינו ובהבנת מקומנו ביקום, אנשים טיפשים ומרושעים עודם קיימים, ובמעשיהם הנפשעים תובעים את תגובתנו. לכן הכרח מוסרי הוא להילחם, גם להרוג. זאת בתקווה שלפחות ילדינו, בעתיד, יוכלו להרשות לעצמם חיי התבוננות ולמידה שלווים. יוני הבין זאת, וכשהתגלתה בפניו הסתירה בין ה"משורר" וה"לוחם", עשה את הבחירה הבלתי-אנוכית. בחירתו הובילה למותו. מצמררת הקריאה בדיעבד, את דבריו של יוני בהיותו בן שבע עשרה, במכתב לידידתו (עמ' 22): - המוות – הוא אינו מפחיד אותי, הוא מסקרן אותי. הוא חידה שניסיתי, כמו שניסו אחרים, לפתרה ללא הצלחה. איני מפחד מפניו, מפני שאיני מייחס ערך רב לחיים עצמם ללא מטרה. ואם דרוש יהיה שאקריב את חיי להגשמת המטרה שאקבע להם, אעשה זאת בשמחה.
כזה היה יוני. לא יכול היה להיות עיתוי טוב יותר עבורי לגלות את "מכתבי יוני" מאשר באותו יום שישי קיצי. שכן אל אוהל הטירונים בו קראתי לראשונה את המכתבים, ואל הצעקות והטרטורים והאימונים המפרכים, הגעתי מלכתחילה, לא מעט משום שהייתה זו דרכי הלא-מודעת לנסות להגשים את מה שכתבתי כילד קטן, על אותה עטיפת מסטיק מקומטת, לפני יותר מעשר שנים בכותל המערבי. לאחוז גם בחרב, לא רק בעט, להיות כדוד המלך. ובעצם, להיות כמו יוני.
|
"ראיתי את יוני ואמרתי – אני לא מוותר!"
|
|
|
אחיו השני שלי יונתן, עדו נתניהו
|
|
|
|
בדברי הפרידה לגדוד השריון עליו פיקד בהצלחה רבה, הוא הסביר: "אני מאמין שהסכנה בחיי יחידה היא היתפסות לשביעות רצון עצמית. הייתי רוצה שאנשי הגדוד יסתובבו תמיד קצת מודאגים – שמא יש דבר נוסף שיכולנו להספיק, שיכולנו לשפר ולא עשינו אותו" | |
|
|
|
יכולת הלמידה הגבוהה, תחושת השליחות, ואיתנותו של יוני, שהפכוהו לאדם מצטיין ונערץ כאזרח וכלוחם, התלכדו יחדיו כדי ליצור מפקד משכמו ומעלה, כפי שיוני הוכח להיות כמעט מיומו הראשון בתפקיד המ"מ. כמי שדרישותיו כלפי עצמו היו בלתי מתפשרות לחלוטין, יוני היה מסוגל לדרוש רבות מפקודיו בכנות וביושר, והרבה הוא אכן דרש, כשהמטרה הסופית – ניצחון במלחמה - לעולם אינה נשכחת מליבו. הצבת סטנדרטים גבוהים, תוך התוויית הדרך להגשמתם באמצעות דוגמה אישית, יאפיינו את דרכו הפיקודית של יוני במהלך כל הקריירה הצבאית שלו. כך למשל, כמ"מ, הוא כותב להוריו: "היה לנו תרגיל גדול... כל מחלקה פעלה עצמאית לגמרי. התמקמה על אחד מן ההרים שבשטח, ומשם יצאה לניווט כשהמ"מ נשאר במאהל שבנה לו. מכיוון שאיני יכול לראות את חיילי יוצאים ואת עצמי נשאר, הייתי עובר כל יום את הציר של חיילי ובודק את נקודות הציון של כל החוליות" (עמ' 120). לשם כך יוני צעד במהלך אותו השבוע ארבעים קילומטרים ביום, ועשרים וחמישה בלילה. יוני היה נגוע בחוסר-הנחת-המתמיד של המפקד האחראי, שלעד ישאל את עצמו: היכן החולשה שלנו; במה ניתן להשתפר; אלו הכנות יש עוד לעשות – גדול ככל שיהיה הפיתוי ללכת שולל אחר ביצועים טובים ולשקוע באופוריה. בדברי הפרידה לגדוד השריון עליו פיקד בהצלחה רבה, הוא הסביר: "אני מאמין שהסכנה בחיי יחידה היא היתפסות לשביעות רצון עצמית. הייתי רוצה שאנשי הגדוד יסתובבו תמיד קצת מודאגים – שמא יש דבר נוסף שיכולנו להספיק, שיכולנו לשפר ולא עשינו אותו" (עמ' 275). באחד ממכתביו, מתואר שאף שתכנן להתקשר לחברתו, ביצע במקום זה "הפעלת כוננות לאחת מן הפלוגות. היה די בסדר. היו לי קצת חששות לגבי יכולתם של כל הכלים לנוע מיד עם קבלת פקודה – ואני יותר שקט עכשיו" (עמ' 265). הגדוד של יוני, נעשה במהרה למוביל באוגדה. גם במצבים קשים יותר, יוני לא נרתע מלהוביל כשהוא הראשון בחזית, גבו אל פקודיו, פניו אל הסכנה וקריאת "אחריי!" בפיו. במלחמת יום הכיפורים, יוני, כמ"פ בסיירת מטכ"ל, קפץ עם חייליו אל אזור הנחיתה של כוחות קומנדו סוריים ליד בסיס מפקדת צה"ל ברמת הגולן, לאחר שנודע לו שהם הכוח האחרון שמגן על האזור. בזמן החיפושים אחר האויב נפתחה עליהם אש יעילה. הלוחמים הסוריים, חמישים במספר, היו מאחורי מחסות, ואילו יוני ולוחמיו, שמנו שלושים איש, היו חשופים בשטח פתוח. כפי שהעיד קצין מהכוח של יוני, "היה מצב עגום ביותר. הייתה מעין הרגשה, שחיכית שמישהו יעשה משהו. אני אישית זוכר, שאז התחלתי לפחוד. פחדתי מאוד". מה עבר בראשו של יוני בשעה זו? ייתכן שנזכר בעצתו לאחיו הצעיר, בנימין, כשזה רק התגייס לצה"ל, שנים לפני כן: "תמיד אומרים שבקרב, כשיורים עליך, תעשה את אמון הפרט כמו שצריך. מסתבר, שזה בכלל לא כך. אפילו להיפך. או שלגמרי מפחדים ואריות נהפכים לציפרים, או שעושים שטויות נוראות. מעטים נשארים באמת cool. כל הפרינציפ הוא to keep cool" (עמ' 160). בכל אופן, עדותו של הקצין שלחם עם יוני, ממשיכה כך: "מה שראיתי אז היא תמונה שאזכור במשך כל חיי: פתאום ראיתי את יוני מתרומם בשקט גמור, כאילו לא התחולל שם דבר. בתנועות ידיים סימן לאנשים שיקומו איתו. כולם שכבו מאחורי מחסות, והוא התחיל להתקדם כאילו שיחק בתרגיל אש. הוא הלך זקוף, חילק פקודות לימין ולשמאל. אני זוכר את המחשבה שלי אז בתור חייל שלו: לכל הרוחות, אם הוא עושה את זה – אז אני לא מוותר! קמתי והתחלתי להלחם" (עמ' 231). קשה לחשוב על המחשה בהירה מזו לערכה של דוגמה אישית. אולי בגלל סיפור זה, ורבים אחרים כמותו מחייו של יוני, כה קשה להאמין לטענותיו של מוקי בצר, סגנו של יוני ב"מבצע אנטבה", שמזה שנים מנהל ויכוח מר עם משפחת נתניהו ומשתתפים אחרים במבצע המפורסם, באשר לתפקודו של יוני במהלכו. בצר טוען שיוני איבד את קור-רוחו וסיכן את הפעולה כשפתח באש על שומר אוגנדי שלכאורה לא היווה סכנה, ובכך הרס את יתרון ההפתעה ואף הביא על עצמו את מותו שלו. תשובתו המפורטת של האח הצעיר, עדו נתניהו, לטענותיו של בצר, בספרו "סיירת מטכ"ל באנטבה", נדמית כמעט מיותרת. גם אם נקבל כלשונה את עדותו של בצר, האם יש בכך כדי להפריך את האתוס שתפח סביב דמותו של יוני? יוני נחשב בעיני רבים בצה"ל כמודל לחיקוי עבור הקצין הצעיר. תמונתו מתנוססת בבית הספר לקצינים ע"ש חיים לסקוב; דבריו מצוטטים באוזני חיילים צעירים במקומות רבים בצבא; מכתביו, עד היום, ניתנים כמקור השראה ללוחמים רבים. כל זאת, לא על שום תפקודו באיזה רגע ספציפי ב"מבצע אנטבה", אלא בזכות חיים שלמים של חתירה למצוינות, דבקות במטרה, נחישות והקרבה, כפי שהם מתגלים במלוא הכנות והפתיחות במכתביו האישיים.
|
ביוגרפים והיסטוריונים ימשיכו עוד שנים רבות להתווכח על הסיבה לגדולתם של אישים בולטים בהיסטוריה האנושית ומקור ההבדל בינם לבין השאר – האם חינוך מבית, האם איכות מולדת, האם צירוף מקרי של הנסיבות המתאימות? עד אז אציע הסבר משלי למצוינותו הבלתי מתפשרת של יוני - כאדם, כתלמיד וכלוחם – באמצעות כלל פשוט ויחיד בו יוני הקפיד לדבוק משך כל חייו: לזכור את המטרה. קציני צה"ל לומדים שוב ושוב במהלך הכשרתם על חשיבותה של המטרה, הנבדלת מהמשימה. בעוד שהמשימה היא המטלה המוטלת על המפקד וחייליו, המטרה היא ה"לשם מה?". היא המצפן והמגדלור שיכוונו את הלוחמים כאשר המשימה משתבשת. וכמו במלחמה, כך גם בחיינו, קיימת הסכנה שאת המטרה נשכח מרוב משימות קצרות-טווח המעסיקות אותנו ביומיום. לעתים קרובות אנו הולכים שולל אחר הדחוף והמעשי, ובכך חוטאים למטרה שמאחורי הכל. כך, לדוגמה, אדם שמטרתו בחיים היא להיות מאושר, ימצא עבודה שתספק לו, לכאורה, את האמצעים להגשמת מטרתו זו, אך עם הזמן ישתעבד למשרתו וידבוק בה גם כשהיא מרחיקה אותו מהמטרה הסופית. למרבה הצער, אנו לרוב נזכרים בדברים החשובים באמת רק כאשר טרגדיה פוקדת אותנו – אדם קרוב שנפטר, או חוויה קשה אחרת ש"מעוררת" אותנו. גם אז, ההבנה המעמיקה שרכשנו מתנדפת עם הזמן, ורובנו חוזרים בהדרגה לקיום חיים חסרי תבונה או משמעות. אך נדמה שיוני היה שונה. כבר בשלב מוקדם בחייו גיבש לעצמו מטרה, ובחתירתו אליה לא הלך שולל אחר הפיתוי שבחיי נוחות או בוויתור עצמי. לאחר שירות משמעותי בצה"ל, היה יכול להשתחרר ולהשקיע את מרצו וכשרונותיו בחייו האזרחיים, בלי שמישהו יוכל להטיף לו על תרומה למדינה. ודאי היה מצליח בעיסוק בו היה בוחר, והיה זוכה בהוקרה ותהילה. אך במקום זאת יוני הלך עם מצפונו ובחר באלמוניות מוחלטת, במסגרת מקצוע סיזיפי, אפרורי ותובעני, ולא התחרט על כך. גם כמפקד, יוני מעולם לא הסתפק במילוי מטלותיו ובריצוי הרמה הממונה בלבד. את המטרה הסופית – ניצחון במלחמה - זכר והזכיר בכל הזדמנות, ולכן תמיד חתר לשפר ולהשתפר, ומעולם לא נח על זרי הדפנה. אילמלא היה יוני נהרג, כנראה שלא היינו זוכים להכירו. אומנם ייתכן שהיה נעשה לדמות מוכרת, כרמטכ"ל – כפי שנעשו מפקדים רבים אחרים של "היחידה" - או כראש ממשלה אפילו. אך את יוני כפי שהוא נחשף במכתביו, לא היינו מכירים באמת. עולמו הנפשי, האישי, היה נותר מנת חלקם שלו ושל האנשים הקרובים אליו בלבד. לכן נדירה ככל שתידמה אישיותו, סביר להניח שיש אחרים כמותו, אלא שאותם איננו מכירים, כפי שלא היינו מכירים את יוני אילמלא היו מתפרסמים מכתביו. אם יתברר שיוני צדק במילותיו הכתובות האחרונות – "יהיה בסדר" (עמ' 285) – יהיה זה בזכותו ואותם האנשים שכמותו. קינת דוד מהדהדת ממרחק: יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל. צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן, נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים. אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה. [שמואל ב', פרק א']
|
|