כיכר תחריר, מוקד ההפיכה המצרית של 2011, ריקה כיום. בשנת 2013 הצבא שם קץ להתכנסות, השירה והשיחות שהתנהלו בכיכר. מדרום לכיכר שכן מתחם המשרדים בו אין-ספור מצרים בילו אין-ספור שעות ושילמו שוחד באין-ספור לירות כדי להסדיר את ענייניהם; כיום זהו קסרקטין המפקח על הכיכר. בצפון נמצא המוזאון הניאו-קלאסי, שאוצרותיו הולכים ומועברים למוזאון שהוקם בעלות של מיליארד דולר באזור גיזה. הכיכר אומנם הומה תנועה, אך נעדרת חיים – מאפיין אותה אקונומיסט.

אך סמלי הוא שהכיכר היא גם מקום מושבה של הליגה הערבית, אשר הוקמה ב-1945 וכיום נראית כמו מצבת זיכרון לעצמה. רוח הלאומיות שהקימה אותה כבתה זה מכבר, ומצרים שוב איננה המדינה המובילה בעולם הערבי. ההליכה בכיכר וליד הבניין מעלה את השאלה: כאשר אפילו הזהות הלאומית מוטלת בספק, מהו העולם הערבי?

לפני עליית האיסלאם, הערבים היו תושבי חצי-האי ערב. כיבושי האיסלאם הפיצו את לשונם ואמונתם עד ספרד ופקיסטן של ימינו, אבל במאה ה-16 כבשו העות'מאנים את החליפוּת האחרונה והערבים נכנסו ל-400 שנה של שלטון זר. במאה ה-19 החלה האימפריה העות'מאנית להתפורר ואינטלקטואלים ערבים התבוננו בתסכול בהתקדמות הטכנולוגית והפוליטית של אירופה; התוצאה הייתה לאומנות ערבית, אשר האמינה בכך שהאומה הערבית תוכל להתחדש רק אם תיפתר מהשליטים הטורקים. לכך יידרשו עוד 100 שנה, כי אחרי נפילת העות'מאנים – בריטניה וצרפת חילקו ביניהן את המזרח התיכון.

רק בעשור שלאחר מלחמת העולם השנייה החלו מדינות ערב לזכות בעצמאות. בעשורים הבאים נעשה ניסיון ליצור אחדות ערבית נרחבת, בין היתר באמצעות הליגה הערבית והעימות עם ישראל שנתן לכל המדינות צידוק אידיאולוגי. תקשורת ההמונים סייעה ליצור תרבות משותפת, באמצעות סרטים מצריים והזמרת הלבנונית פַיְירוּז.

בתחרות הזאת אין מנצחים

גם האביב הערבי בשנת 2010 היה פאן-ערבי. הצתתו העצמית של רוכל בתוניס יצרה גלי מחאות ברחבי האיזור, אשר התרחב בסיועה של רשת אל-ג'זירה. ססמאות וטקטיקות נדדו ממדינה למדינה, ומפגינים הביעו תמיכה זה בזה. אבל הוא גם הוכיח עד כמה חלול רעיון הערביות, טוען אקונומיסט. הלאומנות הערבית, שבמשך שנים הייתה קשורה לרודנים ולמדיניות סוציאליסטית כושלת, נדחתה; היא לא הייתה אידיאולוגיה מאחדת. איסלמיסטים קיבלו מספר הזדמנויות קצרות למשול, אבל שלטונם המפלג והבלתי-יעיל ריסק את המוניטין שלהם. הקרב עם ישראל איבד חלק מהגיונו, כאשר הערבים פנו נגד מנהיגיהם – שהרגו בתוך עשור יותר ערבים מכפי שישראל עשתה אי-פעם.

מן העשור הקודם צמח סדר איזורי חדש, בעל שלושה מאפיינים ייחודיים. הראשון הוא החולשה הניכרת של מדינות ערביות רבות: המדינות החזקות ביותר במזרח התיכון אינן ערביות. השני הוא קשייהן הפנימיים: אוכלוסייה צעירה וכלכלות בלתי יצרניות הן איום הדורש לעיתים ריסון תקיף; למעט המפרץ הפרסי, העולם הערבי הוא שרשרת של מדינות כושלות. השלישי הוא משבר זהות. בלא אידיאולוגיות או מוסדות המאחדים את האיזור, מדינות רבות נסוגו ללאומנות צרה. התחושה היחידה המשותפת לרבים מהערבים היא אומללות.

האזור מחולק כיום לשלושה מחנות, בהנהגתן של מדינות שאינן ערביות. המחנה האירני, המגדיר את עצמו כ"ציר ההתנגדות", כולל את המשטר בסוריה ומיליציות שיעיות חזקות בעירק, לבנון ותימן. המחנה הטורקי, הנטוע עמוק באיסלאם השיעי, כולל את קטר ויש לו השפעה בלוב ובצפון סוריה. השלישי הוא המונרכיות של המפרץ הפרסי, המתנגד לשני הקודמים והסומך על ישראל – המדינה החזקה ביותר באיזור.

בתחרות הזאת אין מנצחים. שנים ארוכות של מלחמות אזרחים הפכו את לוב, סוריה ותימן למדינות שלא ניתן לראותן כעצמאיות. הממשלה העירקית שהקימה ארה"ב עמדה מנגד כאשר מיליציות בחסות אירן בזזו את קופתה ורצחו את מתנגדיהן. לבנון שקעה לאחד המשברים החמורים בהיסטוריה העולמית. העולם הערבי הוא רק 5% מאוכלוסיית העולם, אבל קרוב ל-50% ממספר הפליטים ו-25% ממספר העקורים בתוך מדינותיהם. רוב מדינות ערב סובלות מעוני, אבטלה ושירותים בסיסיים איומים. מדינות המפרץ העשירות מתעלמות מהאיום של סוף עידן הנפט.

מבחינת השליטים הערבים, דיבורים שאפתניים על אחדות היו לעיתים קרובות כסות להתערבות בענייניהן של מדינות קטנות יותר. שחיתות וחוסר יעילות הותירו אפילו את המדינות העשירות במצב אומלל. שליטים סמכותניים לא השקיעו בחינוך, הם דיכאו את החברה האזרחית והעמיקו את הפילוג הפנימי – והבטיחו שכל המאמצים להקים דמוקרטיות ייכשלו. אלו מביניהם ששרדו את האביב הערבי, אפילו לא חושבים על לאומיות ערבית; הם מתקשים לשמר אפילו את הלאומיות המקומית.