הערעור נדחה: 23 שנות מאסר לאביעד משה

שופט בית המשפט העליון, יוסף אלרון דחה (18.6.23) את ערעורו של אביעד משה על הרשעתו בניסיון לרצוח את אשתו דאז, שירה איסקוב, ועל חומרת עונשו - 23 שנות מאסר. משה הורשע גם בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובהתעללות בקטין. איסקוב, אשר נפצעה קשה ועברה תהליך שיקום ממושך, הפכה לסמל למאבק באלימות נגד נשים ואף הדליקה משואה ביום העצמאות תשפ"ב.

הפשע התבצע בספטמבר 2020, כאשר בנם של השניים היה בן 20 חודשים, לאחר שאיסקוב הודיעה למשה שתבלה את ראש השנה עם הוריה. הוא תקף אותה, היא סטרה לו והודיעה על כוונתה להתגרש. איסקוב ניסתה לצאת מן הדירה כאשר הילד בזרועותיה, משה מנע זאת והחל להקליט את האירוע בטלפון שלו. הוא חבט בראשה בכל גופה במערוך, החל לחנוק אותה באומרו "תמותי כבר", דקר אותה פעמים רבות בפניה ובפלג גופה העליון וכאמור היא נפצעה בצורה קשה.

על רוב הראיות לא הייתה מחלוקת בעת הדיון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר קיבל במלואה את גרסתה של איסקוב, דחה את טענתו של משה להתגרות מצידה, וקבע שההתעללות בילד נובעת מכך שהוא נכח בזירה וכי אין מדובר באכיפה בררנית. במרכז הערעור עמדה בקשתו של משה להגיש חוות דעת פסיכיאטרית, אשר לטענתו תוכיח שלא ניתן לייחס לו כוונה לרצוח את איסקוב; הוא גם טען לעיוות דין בשל כשלים בייצוגו במחוזי. עוד טען משה, כי עונשו חמור מדי ונובע מהסיקור התקשורתי של האירוע.

אלרון דחה את הבקשה להגשת חוות הדעת וקבע, כי אין ממש לטענה בדבר כשל בייצוג בבית המשפט המחוזי, שכן באותו הליך החליטה ההגנה באופן מודע שלא להגיש חוות דעת פסיכיאטרית - אותה יכלה להגיש כבר אז. "האפשרות לקבל חוות דעת מומחה עמדה על הפרק לא פעם ולא פעמיים. בכל זאת, נוכח עמדת הגורמים המקצועיים, חוות דעת לא נערכה ולא הוגשה – ויש להניח שלא בכדי. לא אילוצי זמן או מגבלות תקופת מגפת הקורונה הם שהובילו לכך, אלא בחירה מחושבת, גם לפני הכרעת הדין וגם לאחר הכרעת הדין, שלא למצות קו הגנה זה", אומר אלרון ברומזו לכך שההגנה ידעה שחוות הדעת לא תפעל לטובתה.

עוד מציין אלרון את שיקולי סופיות הדיון ומזכיר את הפסיקה לפיה לפיה חילופי סניגורים אינם מצדיקים שינוי בדיעבד בקו ההגנה. משה מבקש להציג חוות דעת שנערכה שנתיים וחצי לאחר האירוע, ולהציג אותה אל מול המארג הראייתי המוצק בנוגע ליסוד הנפשי של מעשיו. חוות הדעת עצמה, בה עיינו השופטים, אינה בעלת משקל סגולי של ממש, מסקנתה סטטיסטית בלבד ואינה נוגעת למשה עצמו - אשר בית המשפט המחוזי כבר קבע שהוא מניפולטור העונה רק לשאלות הנוחות לו.

אלרון קובע, כי כוונתו של משה להביא למותה של איסקוב הוכחה מעבר לכל ספק סביר בדבריו ובמעשיו, וכי אין פגם בכך שמשה הורשע - על אותו מעשה - הן בניסיון לרצח והן בחבלה חמורה. עוד אומר אלרון, כי בניגוד לטענת ההגנה - ההרשעה בהתעללות בפעוט אינה פסיקה תקדימית. "בחירת המערער שלא לחדול ממעשיו או להרחיק את הילד מהזירה, כפתה עליו, הלכה למעשה, לא רק להיות עד לזוועה שהתחוללה אלא גם להיות חלק מההתרחשות עצמה. בפרט, בהתחשב בפערי הכוחות העצומים שבין המערער לילד והתלות המוחלטת שלו בהוריו בגיל זה". גם אם היה מדובר בפסיקה תקדימית, מעיר אלרון, פסיקתו של המחוזי היא פרשנות נאותה של המונח "התעללות".