|
|
אצל בן דרור ימיני "צדקת הדרך" היא תמיד "צדקת הדרך" של מישהו אחר... - הפלשתינאים, האירופים, ארה"ב, האו"ם, וכו', וכו'. צדקת הדרך שאני מקבל היא זו שלנו, וכאן אנו לוקים בכשלים לוגיים כבר שנים ארוכות.
צדקת הדרך שלנו ממוקדת בשני נושאים ותו לא - זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, וכן, כפי שנאמר במגילת העצמאות: "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". אם נסתלך משני אלה, חבל לשחת מילים לריק - אין לנו "צדקת דרך".
לכן, מכאן מחיל וכאן נגמר הכל, והגיע הזמן שנבין זאת. אם רק הערבים ידברו על זכותם על הארץ, ואנו נבקש להתפשר על חלקים ממנה כ"טובה בינלאומית" למסכנים שכמונו, התוצאה ידועה מראש.
תכנית החלוקה, ששמשה בסיס להחלטות הבינלאומיות למן הצהרת בלפור, נשחקה מפני שישראל "התפשרה" בהדרגה כמעט על הכל. ואפילו את ההחלטה מנובמבר 1947 דחו הערבים ובמקומה העדיפו מלחמה כוללת. ממלחמה זו יצרה את המציאות העכשווית ומחקה כל הסכמה ישראלית בעבר לפשרה.
נקודת המוצא כיום היא הכל שלנו, והמו"מ הוא על "שלום תמורת שלום." כל תוצאה אחרת תהיה תולדה של התחשבות והסכמה הדדיים, אבל לא של תנאים מוקדמים כאלה או אחרים. אם לא נבין זאת, לא נגיע רחוק, או נגיע "רחוק מדי"...
|
|
|
 `
כתוב תגובה ל-
רפי לאופרט
|
|
|