|
|
השר פנחס רוזן טען שאם שופטים יעמדו בפני איום לתביעה נגדם במידה וישפטו שלא כהלכה יפגע הצדק! וכי ניתן להעלות על הדעת טענה יותר מופרכת מזו? אם יתבעו על שפיטה זדונית הרי שלא התביעה קובעת את תוצאת המשפט, אחרים שופטים זאת. מובן שתמיד ישנם מתלונני שוא לכן יש משפט לשיקול ולהחלטה. אלא שכאן ביטל השר כל אפשרות לנפגעים להפרע "על שופט לא חלה אלא מרות החוק" אך אין מי שיאכוף את החוק עליו כיון שהוא נהנה מחסינות ואין רשות יעודית המטפלת באכיפת חוקים על שופטים. על פי הגיון זה מדוע על האוכלוסיה כולה לא תכול מרות חוק שכזאת, אשר אין למרות נחוק כל אכיפה כדי שלא יפגע שיקול דעתה של האוכלוסיה מאיום בהסקת מסקנות? מכאן שהשר פנחס רוזן החיל את הגדרת העצמאות השיפוטית זו עצמאות לא רק מפני רשויות אחרות אלא גם מפני מחויבות כלפי הציבור אותו הוא אמור לשרת. הצהרתו הבאה בולטת בחוסר מוסריותה התהומית "ומוטב שאדם פרטי אחד ייפגע בזכויותיו במקרים יוצאים מן הכלל, מאשר יהיו השופטים נתונים להשפעה, ולו במידה קטנה, של מורא מפני תוצאות שיפוטם", האם אותה אמת מידה תקפה גם לאנשים מהישוב כלומר מוטב שאזרח א' יפגע מאזרח ב' ומלבד שלא תהיה מורא לאזרח ב'? כל זה בשם האוביקטיביות המלאה הנדרשת משופט. האם כך מושגת אוביקטיביות? לדעתו הרחיב את הגדרת העצמאות השיפוטית אך למעשה סתר אותה. הרי על השופט מופעלים לחצים מצד רשויות אחרות ואין לו מחויבות שכנגד כלפי הציבור.
השופט ברק" "תנאי חיוני לקיומה של רשות שופטת עצמאית, ובלתי תלויה, הוא באמון הציבור, זהו אמון הציבור בכך, כי הרשות השופטת עושה צדק על פי דין, זהו אמון הציבור, כי השפיטה נעשית באופן הוגן, ניטראלי, תוך מתן יחס שווה לצדדים וללא כל אבק של ענין אישי בתוצאה". במציאות כאשר צד אחד הוא רשויות המדינה לא קיים יחס שווה בין הצדדים עדיפות ניתנת למדינה. בעלי דין שניזוקו מעולות אינם יכולים לתבוע את השופט. ככל שמתרבים מקרים אלו המגיעים לידיעת הציבור הוא נעשה חסר אמון כלפי הרשות השופטת. החסינות המלאה לא רק שאינה מגבירה את אמון הציבור אלא מבטלת אותו וגורמת לזעם. במיוחד לאור העובדה שאין מי שיחקור ויודא שהשפיטה נעשית באופן הוגן וניטרלי. החסינות שהוענקה לחברי הרשות השופטת מתחילה ומסתיימת בם עצמם. חסינות לא חלה על המעבידה, המדינה, או הגשת תביעה נגד המדינה בקשר להחלטות ופעולות של שופטיה וניתן היה להגיש תביעה נגד היועץ המשפטי או נגד הממשלה. כך על סמך חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב 1952. אלא שבשנת 1959 עם הנחתה של הצעת חוק לפיה "מעשה או מחדל שנעשה תוך כדי מילוי תפקיד שיפוטי, לא ישמש עילה לתביעה על נזיקין אזרחיים," חלה החמרה נוספת סעיף מבטל כל אפשרות שאזרח יוכל לקבל פיצויים בעד הנזק שנגרם לו על לא עוול בכפיו, ואם שר המשפטים בא להגן על חסינות שופטים הרי חסינות כזאת מרחיקה לכת עד כדי שהאזרח נשאר בלתי מוגן.השר לא הפנים שמהות הרשויות היא להגן על זכויותיו של האזרחים.
|
|
|
 `
כתוב תגובה ל-
חוטר
|
|
|