|
|
אתה בעצם מתעקש על כך שמי שעובד אלילים הוא הוא המאמין באחד ודוקא זה שאינו מוכן להיות אלילי הוא העובד אלילים.
ההתעקשות להיצמד לקדושת המדינה בכל מחיר, ללא קשר לשום דבר, לא מראה על אמונה בקב"ה אלא מראה על אמונה במדינה. אך ורק במדינה.
לא, ידידי, מי שלא מקבל על עצמו את קדושת המדינה, אינו מחסיר אמונה מהקב"ה. הוא פשוט אומר בצורה פשוטה ובלי הרבה פלונטרים וסיבוכים שאתה מנסה לעשות פה, שיש לו גבולות מוסריים. וכשמגיע מצב מסויים הוא מוכן להפוך הכל! כיש מצב בו מחייבים אותו לתת גיבוי למערכת אנטי-מוסרית, הוא מוכן למרוד במערכת ולגרום לה להתפרק לחלוטין.
התמסרות למדינה לעולם ועד מתוך "אמונה בשי"ת" שהם "יחזרו בתשובה", אינה מלמדת על אמונה גדולה בו, אלא במדינה. והניסיון לתלות בו את חזרתם בתשובה ולמעשה בפועל להכשיר את כל רשעותם, זה מוכיח יותר מכל שאתה למעשה מוכן להיות לא מוסרי בשם האמונה. אבל זה אנטי היהדות.
כמובן שקדושת המדינה (ואיני יודע מהיכן לקוח הרעיון האוילי הזה של מסגרת מדינית כקודש. הרי אפילו על מלכות בית דוד לא התייחסו כאל קודש בתור מסגרת מדינית!) לא סותרת סירובי פקודה מקומיים ואפילו לא סירוב גיוס מקומי.
כפי שאתה בעצמך מעיד על עצמך ו"הודאת בעל דין כמאה עדים דמי".
כלומר, החשש מפני המרידה נטוע כל כך עמוק בלב הדתי הלאומי, שאי אפשר בכלל להתמודד איתה.
הוא אשר אמרתי - הקדושה של המדינה וקדושת הצבא, נטועים כה עמוק בלב הד"ל. שזה נראה ממש שתי ישויות חלילה.
(אלא שיש לסנגר שיש כאן בלבול גדול וסינוור מוחלט בעקבות מצוקה גלותית קשה שעברנו והרצון האמיתי לראות סוף סוף את השקט והשלווה לאחר הצרות. והמדינה הזאת בסך-הכל מבחינה גשמית נותנת איזשהו ביטחון ושקט ושלווה יחסית למה שספגנו בגלות.
במצב כזה, הדתיים מרגישים את הצורך להאחז בה בכל מחיר, והתחושה ש"סוף סוף יש נשק יהודי" מחלחלת היטב בנפש.
אבל אסור, למרות זאת, להמשיך לטוח את העינים.
האמת חייבת להאמר!)
גם העובדה שהצגת, כביכול רק חילוניים עשו מהפכות (חוץ מ-1) היא לחלוטין לא נכונה ואיני יודע על מה אתה מסתמך. זה פשוט הפוך!
דוד המלך, יהוידע הכהן, ירמיה הנביא, החשמונאים, הקנאים, בר כוכבא - אם כל אלו לא היו אנשי אמונה, אז אני מבין...
כמובן שבעניין מה שכתבת לי על ההלכה אתה טועה ומטעה ואיני יודע מאיזו סיבה.
דוקא על הפרטים זה כל כך קריטי שיהיה פסק הלכה.
בניגוד לכל מיני "אידיאות" ו"רעיונות" בהם לא תמיד הרבנים מרחפים בעולמות השייכים להם, בענייני פסיקת הלכה זה בדיוק המקום בו לרב יש דעה. מתוך הכרת מערכת העקרונות ההלכתיים. מתוך הכרותו זו הוא יכול לתת את התובנה ההלכתית גם לאלו שאין להם את הכלים לכך, אבל יש להם את הכלים לגבי הכרת המציאות.
בודאי שיש מקום לפסיקה כדי שידע אדם מה לעשות בכל מצב שהוא באופן פרטי הקשור לצבא ולמלחמה. לא לתפילין אלא לצבא ומלחמה ממש. שידע שהמושג "טוהר הנשק" האוילי הוא מוסר מעוות אבל יש מוסר בשימוש בנשק. שידע איך עליו להתנהג בג'יפ ומה עליו להקפיד בו.
אחרת, אם אין להלכה מה לומר בנושא, אפשר לסגור הבסטה ולהמשיך לעסוק בענייני "שור שנגח את הפרה" ואז החילוניים באמת צודקים - התורה לא רלוונטית!
בענייני כלל ממילא רוב הרבנים לא מבינים הרבה.
ותפקידם של רבנים אינו לנאום בכיכר על כל מיני אידאות ולהגיד למה להצביע בבחירות! תפקידם של רבנים זה להכריע בענייני הלכות פרטיות.
|
|
|
 `
כתוב תגובה ל-
גלעד קדומים
|
|
|