|
|
נדהמתי למקרא השם בלזר, כמי שמכהן בתפקיד ציבורי כלשהו. האיש אינו מתאים אפילו לשמש כחצרן של בית המשפט, ללא קשר למידת המשפטנות שלו (שלא שמעתי עליה שום מילה טובה). בפשטו, הוא אינו מסוגל להתנהג כראוי לבני-אדם, ומתנהג כמומחה להגשמת הפסוק "עבד כי ימלוך".
לפני 15 או 20 שנה, בהיות בלזר שופט שלום בנתניה, ניהלתי בפניו משפט אזרחי. בשל אילוץ דחוף מאוד של לקוחי (כבר שכחתי את הפרטים המדויקים, אך אוכל לבררם אם אנבור בארכיון שלי), ביקשתי שמיעת עדותו "על אתר", כלומר מיד וללא המתנה למועד הדיון שנקבע. ב"כ הצד-שכנגד הסכים לכך בהגינותו הרבה, משום שהיה מדובר באמת באילוץ-חירום, והעמדתי בכוננות את לקוחי ואת עוה"ד שכנגד, למקרה שהשופט יקבע דיון מיידי. בבקשה שהגשתי צוינה הסכמת הצד-שכנגד.
השופט בלזר השהה את החלטתו בבקשתי, ובמזכירות ביהמ"ש לא ידעו לומר מה היתה הסיבה לכך. מחמת הדחיפות ביקשתי להיכנס ללשכתו ולשוחח איתו. היה זה בשעה 12 בצהריים, והוא כבר סיים את המשפטים לאותו יום. הוא ישב על כורסתו כשרגליו על השולחן, וכך נשאר כל עת שהותי בלשכתו. הסברתי בעל-פה את הדחיפות, ציינתי את הסכמת הצד-שכנגד (שהיה לו עניין דווקא בתקיעת מקלות בגלגלים של לקוחי), וביקשתי שהשופט יסכים לשמוע בדחיפות את העדות הקצרה. בלזר, בנימה גסה, השיב לי (כשרגליו עדיין על השולחן): "אתה חושב שיש לי זמן לאיש שלך?". לא הועילו דברי והוא סירב להיענות לבקשה, בלא שטרח לתת הסבר כלשהו לכך. אילו לפחות הסביר כי יש לו משהו משפחתי שאינו סובל דיחוי - אך לא איש כבלזר יבזבז זמנו על שטות כזו, מה גם שרגליו היו עדיין על השולחן ואולי גם זה השפיע על הלוך מחשבתו.
בשל הזמן שחלף אינני זוכר כיצד במדויק הסתיימה הפרשה, אך התנהגותו הגסה והמשפילה של השופט מרדכי בלזר נותרה חקוקה במוחי עד היום.
שמחתי מאוד כשנודע כי בלזר פרש מהשפיטה, אך כעת מתברר שהוא מוסיף לנהוג בגסות, בזלזול ובהתנשאות גם באומללים היושבים בבתי הסוהר ונזקקים לחסדיו, שאינם יכולים למלא אפילו כפית. הם אומנם אינם צדיקים, אך גם הם ראויים ליחס הניתן לבני-אדם - דבר שמרדכי בלזר אינו יודע מהו.
באותם ימים ישב בנתניה שופט אחר, יהודה זפט (שעבר אח"כ לכהן בביהמ"ש המחוזי בת"א). הוא ראה שבמשפט שבו הופעתי בפניו באו הפרקליטים פעמים רבות מחיפה, מראשל"צ ומתל-אביב, אך פעם אחר פעם בוטל הדיון בשל אילוצים שהשופט לא היה אשם בהם. ביוזמתו אמר "אני אקדיש לכם זמן מיוחד ונסיים את הדיון". הוא קבע ישיבת-משפט לשעה 1600, כלומר בזמנו הפנוי, ושמע את העדים עד השעה 2200 ללא הפסקה. אחת מבעלי הדין היתה אימו הזקנה של אמן ידוע. כפי שלא שכחתי את התנהגותו הגסה של השופט בלזר, לא שכחתי גם את המחווה היפה שעשה השופט זפט, באותה עיר ממש ובאותם ימים.
|
|
|
`
כתוב תגובה ל-
משה, עורך-דין
|
|
|