|
|
בחסר.
אודליה כרמון כתבה ספר שהיה חייב להיכתב, די לנו בשחצנותם של מנהיגנו, ספר זה נתן לנו הצצה למקום שחשבנו שהוא מכובד, והתברר שלא כן הוא. הספר הזה עזר לחשוף את פרצופם של מנהיגינו.
אשר לשמעון שמיר:
בשנותיו היפות, היה כוכב תקשורת, קיבל תפקידים ממלכתיים. אני התבוננתי ולא האמנתי למראה עיני ולמשמע אזניי: האיש אולי הוא מזרחן, אבל הוא חובבן גדול בהבנת המזרח התיכון, כל פעם שהתבקש לנתח סיטואציה, עשה זאת בחובבנות מעצבנת. דברים שהוא אמר כחוות דעת, התבדו כעבור ימים ספורים.
ואת מי שלחה מדינת ישראל להיות השגריר הראשון במצרים? את משה שחל? את פואד בן אליעזר? את שלמה בן עמי? את פרופ' שמעון שיטרית? לא ולא . היא שלחה את שמעון שמיר. כל מזרחי אחר במקומו של האשכנזי הזה היה מסוגל למלא את התפקיד פי 10 משמעון שמיר. שמעתי במו אזניי את הערבית העילגת שלו. ככה לא בונים יחסי אמון עם מי שהייתה מדינה אויבת לא מכבר.
ובאשר ליחסינו עם ים הערבים השוצף סביבנו: אני הייתי שולח את שמיר לקרוא קצת היסטוריה של המזרח התיכון שלפני 1948, ולמצוא שם סימנים של אחווה ורעות ערביים כלפי היהודים. לא, אחווה אין. הוא ימצא שם כנופיות ערבים רצחניות והתקפות בלתי פוסקות על ישובי היהודים. מי שמאמין כי הערבים של אז השתנו, טעות בידו.
אז, אני לא הייתי קורא בספרו של שמעון שמיר.
|
|
|
`
כתוב תגובה ל-
יוסי אבידור
|
|
|