אתי אלטמן, דוברת "תנו לחיות לחיות" גילתה (ה', 30.9.05), כי פנתה למנהיג ש"ס, הרב עובדיה יוסף, בבקשה כי יאסור הלכתית על השימוש בתרנגולים, שנעשה בקרב רבים בציבור המאמינים, בעת קיום מנהג הכפרות.

זכר לשעיר לעזאזל

מנהג הכפרות הוא קדמון, והוא מהווה מעין "פידיון נפש". מקורו הוא זכר ל"שעיר לעזאזל", שעליו התוודה הכהן הגדול על כל עונות בני ישראל, והשעיר נשא אותם לארץ גזירה. על-מנת שלא יהיה נראה כקרבן וכמקריב קדשים מחוץ לבית המקדש, השתמשו בתרנגול שאינו ראוי להקרבה.

המנהג הוא לקחת בעל חיים (תרנגול/ת או דג) או כסף, לסובבו מעל הראש, ולומר טקסט המבטא החלפת העונש המוטל על האדם בשל חטאיו אל בעל החיים או הכסף. מקובל לעשות זאת קודם יום הכיפורים. בעל החיים שנשחט אחר כך מוקדש לצדקה.

דעתו של מחבר ספר ההלכות היהודי "שולחן ערוך", רבי יוסף קארו, לא היתה נוחה ממנהג זה שלדעתו אין מקור מנהג זה ביהדות, ויש בו משום דרכי העם האמורי.

"פניתי אליו בצורה מכובדת ואני מאמינה ובטוחה שיתייחס לבקשתי", אמרה אלטמן בראיון בגלי צה"ל, "למרות שאנחנו חילוניים ביקשתי להיפגש עימו. עומדים מאחורי לפחות 50% מתושבי מדינת ישראל. הבאתי לדוגמה את רבי יוסף קארו, בעל ה'שולחן ערוך', הממליץ גם כן שלא לבצע כפרות".

שילוב בין תרנגולים לכסף

"זו אינה הפעם הראשונה שאני פונה אליו בעניין זה. כל שנה אני פונה לרבנים במדינת ישראל ומתחננת בבקשה להפסיק את המנהג הזה, ושום דבר אינו עוזר", אמרה אלטמן שבעת האכזבות. "השנה אני יוצאת בקריאה: 'אנא, רחמים על התרנגולים האלה'. שמים אותם ימים שלמים בקופסות בלי מים ובלי אוכל. מספיק ששוחטים אותם, לא צריך גם להתעלל בהם!"

חה"כ שלמה בניזרי (ש"ס) שהשתתף גם הוא בריאיון אמר לעומתה, כי גם אז מנהג הכפרות היה נושא אמביוולנטי: "מקור המנהג מוזכר בדברי ה'גאונים' והוא לפחות 1,000 שנים. זה היה מנהג של גדולי ישראל כמו הרשב"א, הרמב"ן והאר"י הקדוש, ואפילו ב"שולחן ערוך" נפסק שלכתחילה אין לעשות המנהג, רק מה לעשות שהמנהג נתקבל בקרב עם-ישראל", אמר.

בניזרי הוסיף, כי הוא עצמו עושה שילוב בין שני הדברים: "יש שנוהגים שעל כל ילד או בן משפחה לוקחים תרנגול. אני לוקח זכר אחד ונקבה אחת, ובשאר הכסף אני נוהג, כפי שהציעה, לעשות פידיון-כפרות, שאותו אני נותן לעניים או לישיבות".

לדעתו, גם הרב עובדיה יוסף משלב. עוד אמר שדעת הרב יוסף בנושא היא שמי שרוצה לנהוג במנהג זה יכול לנהוג כן, משום שזה מעורר את האדם לתשובה כאשר רואה שעושים לעוף ארבע מיתות בית-דין.

שינוי פנימי ולא כפרה חיצונית

חשוב לציין, כי ההתחבטות ההלכתית באשר למנהג הכפרות אינה ערכית ומוסרית, אלא הלכתית גרידא. גם בניזרי מודה בכך ואומר שזה אינו ויכוח הומני אלא הילכתי: "בהלכה יש דיון עצום אם צריך לנהוג במנהג או לא, ויש דעות לכאן ולכאן".

"אף אחד אינו מתעלל בעופות, ואיני יודע אם יש כאלו אנשים", אמר בניזרי להגנתו. "ראיתי את העופות כשהם מגיעים במשאיות מהלולים. מיד שוחטים אותם ומחכים (רק) כשעה-שעתיים, אמר והאשים את המגינים על תרנגולי הכפרות בהתחסדות, "מה זו כל ההתחסדות הזו? האם שלחה אי פעם פנייה דומה לארגון מגדלי העופות שיפסיקו לגדל, כי בסופו של דבר הם נשחטים? האם היא פנתה גם לאיגוד מגדלי הבקר או הדגים? האם היא עצמה אוכלת בשר או דגים?

אלטמן מצידה הצהירה בתגובה לדברים, כי היא אינה אוכלת בשר או דגים ולו היתה יכולה היתה פונה לכל בעלי המסעדות.

בניזרי הודה כי קיום מנהג זה הולך ופוחת: "היום רוב העם נוהג לקיים את המנהג, שהולך ופוחת בשנים האחרונות. העופות אינם נזרקים אחרי השחיטה ונמסרים לעניים, שיאכלו אותם. כך קורה בכל משחטה, וזה שמראים את התהליך לילדים נועד כדי לעורר לתשובה", הצדיק את המעשה.

אלטמן הזמינה את בניזרי להתלוות אליה בערב יום כיפור לסיור בבני-ברק, אך בניזרי דחה את הצעתה והזמין אותה למקומות אליו הוא הולך ושששם, לדבריו, אינו רואה שום התעללות. "כעיקרון זה לא טוב למנוע מהתרנגולים מים או אכילה, כי יש איסור ביהדות, שנקרא צער בעלי-חיים, שאותו היהדות הביאה לעולם" אמר בניזרי, "ומי שילמד את ההלכות יראה עד כמה יש התחשבות בבעלי החיים. מי שבאמת בא לקיים מצווה, ובאותה הזדמנות עובר עבירה - הוא באמת לא בסדר".

בסיום דבריה אמרה אלטמן, כי היא מושיטה יד בשם אוהבי בעלי החיים, וקוראת לנהוג כפי שאמרה לה בתו של הרב יוסף, עדינה בר שלום, שהיא אינה עושה כפרות בתרנגול ומעדיפה לעשות פידיון-כפרות.

בשו"ת מורשת הובאה תשובתו של הרב יובל שרלו מרבני צוהר, כי במישור ההילכתי אין איסור לגרום צער לבעלי חיים במקום בו מדובר בדבר הכרחי לאדם. "למאמין כי הכרחי לאדם להתכפר גם כך אין אפוא איסור", כתב הרב שרלו, והדגיש כי "אין אדם בעולם הסובר כי הכפרות מכפרות לבד, והם סיום תהליך תיקון ותשובה, שגם ניתנו בו הרבה מאוד כספים לצדקה".

הרב שרלו מעדיף להתנגד למנהג, ומזהיר מפני הסכנה שבכפרה חיצונית ולא בשינוי פנימי.