פתאום מדינות ערב מחבקות זו את זו

המגעים בין מדינות מפתח במזרח התיכון לקראת שיפור היחסים ביניהן החלו לפני מספר שנים ובעת האחרונה חלקם הבשילו לכלל תנופת הסדרים. זו באה לידי ביטוי בהודעות על חידוש יחסים דיפלומטיים - בין השאר בין סעודיה לאירן ובהדרגה גם עם סוריה, בין סוריה לתוניסיה, בין קטר לשכנותיה - וכן בהתקרבות טורקית מדודה למדינות המפרץ ולמצרים. סוריה חוזרת לליגה הערבית אחרי למעלה מעשור של מלחמת אזרחים עקובה מדם, ונרשמת התקדמות בשיחות בין סעודיה לבין החות'ים לסיום המלחמה בתימן.

מדינות האזור מבקשות לשים מאחוריהן עשור של מאבקים בזירות שונות, והן בוחרות כעת בדיאלוג כדרך לקדם יעדים לאומיים. התהליך, כך נראה, מיועד להפחית את רמת העוינות ולשכך מתיחות תוך העדפת שימוש בכלים דיפלומטיים וכלכליים על-פני עימות ומאבקים מזוינים.

יודגש, כי תהליך ה"סולחה" האזורי אינו פיוס עמוק על בסיס אידיאולוגי או דתי, למשל בין סונים לשיעים, אלא מדובר במעין דטאנט, הנובע מאינטרסים קרים וחישובי עלות-תועלת, ובעיקר צורך עמוק של המדינות המעורבות בו לשפר את מצבן האסטרטגי. במרכז תהליכים דרמטיים אלו נמצא שיפור היחסים המדיניים והכלכליים בתוך העולם הערבי-סוני ובין מדינות ערב לבין כוחות לא-ערביים מרכזיים באזור – טורקיה ואירן. מה עומד מאחוריו?

כרסום בהשפעה האמריקנית באזור. הפחתת הקשב האמריקני לבעיות הביטחון של בעלות בריתה המסורתיות מאלצת מדינות מרכזיות באזור לנסות ולשפר בעצמן את מצבן. השיפור ביחסים בין מדינות המפרץ לאירן, למשל, הוא חלק מגידור סיכונים מקובל של מדינות המפרץ. כך גם דריסת הרגל שהן מאפשרות לסין ולרוסיה, שמצידן מבקשות להגביר את השפעתן באזור על חשבון ארה"ב: סין היא השושבינה של ההסכם לחידוש יחסי סעודיה ואירן, ורוסיה היא זו שתיווכה בין סעודיה לסוריה.

הפניית קשב לענייני פנים. למדינות ערב עניין בשיכוך עימותים חיצוניים כדי להפנות קשב לטיפול מיטבי בענייני הפנים הבוערים. בקרב המדינות העניות מדובר ברצון להביא לשיקום כלכלי, ובקרב מפיקות הנפט העשירות ניכר רצון להביא להבשלת פרויקטים, חלקם מגלומניים, החשובים ליציבותן ולשגשוגן בטווח הארוך.

התחזקות אירן והתבססותה במרחב הסף הגרעיני. האיום האירני מביא את שכנותיה להתקרב אליה באופן מדוד, על משקל "שמור את אויבך קרוב". זאת, מתוך הכרה בכוחה העדיף ובפוטנציאל הקרנת ההרתעה שלה, וכן מתוך מחשבה כי ייתכן שנכון לעכשיו, מוצה הניסיון לבלום אותה באמצעים דיפלומטיים והן מבקשות להימנע מהסלמת המתיחות עימה. חלקן, בוודאי מדינות המפרץ, חוששות גם מהתנגשות אפשרית בין אירן לישראל, ועל-ידי שיפור יחסיהן עם אירן הן שואפות להרחיק עצמן, ככל האפשר, מכל עימות צבאי אזורי העלול לפגוע גם בהן.

המצב הפנימי בישראל, על חוסר היציבות החברתי-פוליטי המשתמע ממנו, נתפס כמקור חולשה, הן בעיני יריביה והן בעיני ידידיה של ישראל באזור, וגם כהתרחשות העושה אותה פחות אטרקטיבית לשיתוף פעולה. גם המתיחות בין ממשלת ישראל לממשל ארה"ב מתפרש כאות לחולשה. ראייה זו את ישראל בעת הנוכחית, בנוסף למדיניות ממשלת ישראל לגבי הסוגיה הפלשתינית, גורמת התקררות מסוימת בתהליך הנורמליזציה ומקשה בימים אלה על ישראל לצרף אליו מדינות ערביות (ומוסלמיות) נוספות.

הפחתת מתיחויות באזור וסיום קונפליקטים מדממים תורמים ליציבות האזורית, ולכן כשלעצמם תואמים לאינטרסים של ישראל. שיפור במצבה הביטחוני של סעודיה והתחזקותה, למשל, הם אינטרס ישראלי, שכן שתי המדינות חולקות ראייה דומה של האתגרים האסטרטגיים באזור ואף משתפות פעולה באופן שקט שנים רבות.

כינון יחסים דיפלומטיים בין סעודיה לבין אירן אינו בהכרח בלם להמשך הנורמליזציה הזוחלת עם ישראל: בכירים באיחוד האמירויות, למשל, גורסים, כי הדיפלומטיה המפרצית מול אירן אינה מסכנת את הנורמליזציה. סביר שגם סעודיה, משהאגף האירני מאובטח והמתיחות בתימן שככה, תוכל להמשיך בשיח עם ישראל וארה"ב בנושא הנורמליזציה.

זאת ועוד: חימום היחסים בין אירן לשכנותיה משחק לידי אירן מבחינה דיפלומטית וכלכלית, אך אינו מעניק לה בהכרח חופש תמרון ביטחוני-צבאי אזורי משופר. נהפוך הוא: ייתכן שמגמת ההסדרים עשויה להצר את צעדיה של אירן באזור, למשל בהפעלת שלוחים לפגיעה בשכנותיה. זאת, משום המחויבות הרבה יותר שתהיה לה מעתה לשמור על יחסים תקינים עימן.