אל תפגעו בסמלים, הניחו לצה"ל

הכל פוליטי, אמור שחור יאמר לבן, אמור טוב יאמר רע. נדמה כי בשנים האחרונות התהום נפערת יותר ויותר והמכנה המשותף עליו עומדים כולנו מתחיל להשמיע חרחורי עייפות, לאות, עוד רגע קט קריסה. יש במכנה המשותף הזה משהו שעדיין ביחס להתפוררות הבין שבטית, הבין מעמדית נותר יצוק, איתן בחלק משמעותי בחברה הישראלית, הצבא.

צבא ההגנה לישראל מוקצה מחמת מיאוס בחלק השמאלי קיצוני. התיעוב כלפי חיילי ומפקדי צה"ל קיצוני ביותר על-ידי הפרוגרסיביים והרדיקלים המקומיים הרואים בהם קלגסים בני זמננו, מדכאי ופוגעי פלשתין האהובה. מנגד בימין הקיצוני רואים בצה"ל את הממסד המדכא אותם המבצע מעצרים מנהליים והמתייחס אליהם בנוקשות יתר. אלה גם אלה, שני הקצוות הקיצוניים מסמנים את קווי המרכז הישראלי, רובו המכריע של מרכז זה רואה בחיילי צה"ל ומפקדיו משרתי העם מגיני המולדת, רואה בהם את עצמו כחלק מצבא העם.

באחרונה גם מרכז גדול זה שומע, רואה וקורא את הביקורות נגד צה"ל ומפקדיו. יותר ויותר מכנים את גמלאי הצבא כבעלי הפנסיות התקציביות, כפריבילגים, כמי שלא ראויים לפנסיה שקיבלו. מותר ואף חובה לבקר כל גוף במדינה דמוקרטית, על אחת כמה וכמה גוף האמון על ביטחוננו וחיינו ממש, על פיסת האדמה הזו.

כשהאלוף במיל' יצחק בריק פרסם את הדוח הקשה והמדאיג שלו חובה היה לבחון אותו לעומק ולא לפעול להשתקתו, כשמפקדים טוענים לליקויים, חובה לבחון טענותיהם, כשמתגלות תקלות חובה לבדוק ולהסיק מסקנות על-מנת למנוע את הטעויות הבאות.

תמיד היו מי שראו בצבא מערכת השואבת את עיקר תקציב המדינה, המשמנת את מפקדיה, הדואגת לרווחתם ולעתידם, הביקורת הזו אינה חדשה אך היא כמו השפעת הקלה איפשרה לחיות לצידה.

אלא שהציניות המושחזת התגברה והפכה לשפה רשמית בקרב חלקים נרחבים ביותר, גם כאלה הרואים בצה"ל, 'ראשית צמיחת גאולתנו', תחילתן במחאת המילואימניקים בתום מלחמת לבנון השנייה ושיאן בהפגנות בלפור אשר ברובן הופעלו והונעו על-ידי קצינים בדימוס ונגדם נשמעו קריאות בהכתירם אותם "מקבלי הפנסיות התקציביות של צה"ל אשר בשעמומם יצאו לייצר צוללות ועוד כל מיני דברים מגומי ויצרו מסיבה שבועית ברחבי ישראל".

בין לבין התרחשה פרשת אלאור אזריה אשר קרעה קריעה מעמיקה בין האזרחים למפקדי הצבא, וגחליה רוחשות עד היום. הצבא הונח על המוקד, על השיפוד, וכל טר"ש יכול היה לסובב ולגרד תובנות אנטי צה"ל ומפקדיו או בעד צה"ל וערכיו, כל אזרח יכול היה לקבוע בנקיטת חפץ כי האלוף הזה מושחת והרמטכ"ל הזה וקסנר ורוח הקרן החדשה מרחפת על פני צה"ל.

וכך גמלאי צה"ל הפכו לאויבי העם, לשודדי הקופה הציבורית, לנהנתנים ופריבילגים. אלה אותם לוחמים שחרפו נפשם וסיכנו חייהם ואשר שרתו את מדינת ישראל עשרות שנים במסירות ובשליחות. מי שפוגע בכבודם ובמעמדם של גמלאי צה"ל מרחיק את הקצינים הבאים מהצבא, מרחיק את הצעירים המביטים ביחס הפוגעני של ההנהגה וחלק מהאזרחים למי שהם מופת בעיניהם ובהתגייסותם מבקשים לפסוע בנתיבים שסללו.

אצל חלק מהאזרחים והפוליטיקאים הצבא הפך ממגן העם למגן הפנסיות המנופחות, מצבא שאחריו עם שלם דואג, אוהב, עוטף ומחבק, לצבא של שמא, אולי ופן.

זוהי קריאת השכמה בעיקר למנהיגים הפוליטיים. אל תפגעו בצה"ל, נהלו דיונים, בקרו היכן שצריך לבקר, השמיעו דעתכם בכבוד ובהערכה למפקדי צה"ל. הפוליטיקה לדאבון הלב מעולם לא יצאה מצה"ל, אך גם זה נעשה באופן מעודן, מאוזן עם בלמים של אחריות.

יש לנו צבא אחד, אין לנו צבא אחר. יש לנו כבוד וההערכה לחייליו למפקדיו, בל נהין ובל נעז לפגוע באחד האדנים היצוקים המקיימים את היחד הישראלי.