מה יכולים לעשות זוג הורים לילד בן 11 שחבט בבנם, שבר לו שתי שיניים ופרק לו את הלסת? הם באים להורי הילד המתפרע על-מנת ליישב את ההדורים כמו אנשים תרבותיים. אולה שור סלקטר ויובל סגל, כהורי הפוגע, וקרן מור ואוהד שחר כהורי הילד הנפגע, רק ממחישים מהי מידת הצביעות המקננת בקרב כל החברה התרבותית, לכאורה.
אך בעוד אולה שור מחצינה רגשות אמיתיים של הצטדקות וצער על שנעשה, הרי קרן מור במתיקות של צביעות בולטת משחקת אותה נחמדה וסובלנית עלאק. יסמינה רזה פורשת תמונת מצב של חיי הנישואים בקרב הזוגות, בה הבעל האנוכי והיהיר (יובל סגל, המכור לענייני משרד עורכי הדין שלו), לא שם פס על כל המתרחש, ובעצם עושה טובה שהגיע להראות את עצמו בדיון זה.
כך לאט-לאט נקרעת מסכת הצביעות, כשהזוג הכביכול תרבותי יותר, מתגלה שחיי נישואיו הקרים כנראה הם שהשפיעו על בנם להיות אלים. זה הרושם שנוצר. בעוד הזוג המארח (בסלון ללא שולחן להניח עליו את הכיבוד והמשקאות, והאורחים נאלצים להתכבד בעמידה או על הרצפה) – פתרון עלוב ומבזה למחזה זוכה פרסי הטוני והאולבייה – הזוג המארח נתון במיגננה מבחינה תרבותית וחברתית.
|
|
|
|
|
אוהד שחר וקרן מור [צילום: רדי רובינשטיין]
|
|
עד שהאמת מתפרצת בשני מונולוגים היסטריים, של שתי הנשים. בעוד כשהאמת יוצאת מפיה של קרן מור בצרחות ומלמולים, הרי בהמשך אולה שור מעניקה להצגה את השיא שלה במונולוג כמו שרק אולה יודעת ויכולה לעשות. היא הרי כוכבת מספר אחת של הקאמרי מקרב הדור הצעיר-ביניים שלו.
הטקסט במחזה באמת לא חשוב, מה גם שחלקו לא עובר לקהל מתוך הצרחות, כי העיקר בו הוא המעבר מהחיוכים והמסכות הנעימות, אל קריעת המסכות וגילוי הרגשות האמיתי עד לקתרזיס. ארבעת השחקנים שגדי רול ביים במצב הנתון, לא משחזרים את הצלחת המחזה כפי שעלה בתיאטרון בית לסין ב 2008 ויותר מכך – בהצגת סטודיו יורם לוינשטיין ב-2016 או בסרטו של רומן פולנסקי מ-2011. אך הקהל שצופה בו לראשונה, נהנה ויוצא במצב רוח טוב, כמי שצלח להעביר שעה ועשרים ללא הלחצים האופפים אותו בחיי היומיום, מהקורונה, הסגרים והדאגות למכות שעוד תנחתנה עלינו. גם זו נחמה פורתא.
|
|
|
יובל סגל ואולה שור [צילום: רדי רובינשטיין]
|
|
|
|
| תאריך: |
27/12/2021
|
|
|
עודכן: |
27/12/2021
|
|
|