|
|
סמוטריץ'. מפחיד [צילום: תומר נויברג/פלאש 90]
|
|
|
|
|
צר לי לקרוא תגובות למאמרי, בהן מחליטים מגיבים להקליד שורות מזוויעות כמו: "לגרש את כל הערבים לארצותיהם: סוריה ולבנון, ירדן ומצרים", ויש אפילו שמנדבים אותם לעבר סעודיה. צר לי, שחברים בכנסת ישראל, המתיימרים לייצג את ארון הספרים היהודי, רומסים את ערכיו המופתיים.
אני מודה, אני הוא זה הפוחד מדבריו של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ', שלא בוש לבטא את צערו מעל דוכן הכנסת, על כך שראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון, שהיה גם שר הביטחון הראשון – "הוא לא גמר את העבודה בשנת 1948". מצער, שבכנסת ישראל עוברים לסדר היום על קריאה לא מוסרית ולא יהודית – לגרש את ערביי מדינת ישראל – "להשלים את העבודה שלא נגמרה בשנת 1948 במלחמה עקובה מדם.
זה נכון בהחלט. ראש הממשלה הראשון לא השלים את המשימה עליה מדבר בצלאל סמוטריץ, כי בתום המלחמה אומנם נותרו ערים כמו אשקלון ואשדוד, שלפני שנת 1948 גרו שם ערבים, והיום לא נותר בהן אפילו ערבי אחד. לעומת זאת בערים לא מעטות כמו חיפה ועכו, רמלה ולוד, יפו ונצרת עלית נותרה אוכלוסייה ערבית גדולה לצד אוכלוסייה יהודית.
אני מודה, שאני הוא זה הפוחד מחבר הכנסת איתמר בן-גביר, שטרם הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, אחז בגאווה רבה סמל, שחבריו במהלך אחת ההפגנות האלימות, רוויות אלימות מילולית ואלימות פיזית נגד יצחק רבין, אותו הם תלשו מרכבו של ראש הממשלה. בעודו אוחז את הסמל, שנתלש מרכבו של ראש הממשלה אמר דברים מזוויעים נגד הממשל הנבחר, והיום הוא אומר אותם דברים לא בחוצות הכרך, אלא מעל דוכן הנואמים בכנסת ישראל. אני פוחד מכוחם הרב של המבקשים להשלים את מה שלדעתם, לא השלים דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל בשנת 1948.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
