הרהור על "עוד חורף בלבנון"

שירה פוליטית מול התבוננות פנומנולוגית ● זיכרון מלחמת לבנון הראשונה ופרויקט 'פיוט' ● פיענוח קוד השיר דרך סמלי התרבות העברית ● חוסר התוחלת שבמחזוריות המלחמות בישראל

דרור גרין יומני בלוגרים תגובות
היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שיר מאת מרים איתן, ששלחתי בדואר למאות מנויים כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה, והוא מזכיר לי שאיש אינו לומד מן ההיסטוריה. את ההרהור והשיר, ואת 982 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים.

מרים איתן (1935–2015) פרסמה שישה ספרי שירה וזכתה בפרס טשרניחובסקי לתרגום ספרי מופת על תרגומה לכתביו של הפילוסוף הדני סרן קירקגור לעברית. כשהחלה מלחמת לבנון הראשונה, בשנת 1982, עמדתי ליד דוכן קטן בשבוע הספר, בגן הפעמון בירושלים, והחתמתי מנויים לכתב עת מהפכני שתכננתי לערוך, 'פיוט', שבמסגרתו שלחתי במשך שבע שנים שיר חדש, של משוררים חדשים וותיקים, מיונה וולך, זלדה ועמיחי ועד גבריאלה אלישע ובני שבילי.

האווירה הייתה סוריאליסטית. באותם ימים שבוע הספר היה אירוע מרכזי, ספרים באמת נמכרו בהנחה גדולה, וזה היה מקום מפגש לצעירים וזקנים. בכל שעה הגיעו ידיעות על עוד חייל שנהרג, שהכרנו, אח של מישהו, בן של מישהו, חבר של מישהו. באוויר עמדה תחושה של מוות והתרגשות. לאחר שנה, כשהגיע החורף השני למלחמה, שלחה לי מרים את השיר הזה, שכמו שיר הייקו תמצת את חוסר התוחלת והטיפשות שבמלחמה, ועדיין לא צפינו את מלחמת לבנון השנייה, והשלישית, והרביעית.

מרים נולדה בזאגרב שביוגוסלביה ובגיל חמש היגרה עם הוריה לישראל. היא למדה היסטוריה וספרות עברית ואנגלית באוניברסיטת תל אביב, למדה דנית בדנמרק ולימדה בבית-הספר התיכון 'דנמרק' בירושלים. מאוחר יותר ניהלה את בית עגנון. היא הייתה נשואה לדובי, איש מיוחד במינו, חכם ורגיש ובעל מצפון, שנודע כשופט המחוזי המצטיין דב איתן, שחתם על עצומה של 'יש גבול' נגד מלחמת לבנון והתפטר מבית המשפט. לאחר מכן פתח משרד עם רוני בר-און ויחד עם שפטל ייצג את דמיאניוק, והתאבד לכאורה לאחר שקיבל איומים על חייו וניסיונות סחיטה.

עברו ארבעים וארבע שנים ושירה של מרים, שהיה נוקב וכואב כבר אז, רלוונטי לא פחות גם היום, ונוספה לו שכבה עבה של ציניות וייאוש ואולי גם אכזבה קיומית מטבע האדם. לכאורה, זהו שיר מחאה פוליטי שקשה לטעות בפירושו, ועם זאת אין בו אפילו מילה אחת של מחאה, וחסרים בו המאפיינים השטחיים והחד-משמעיים של שירה פוליטית. כל שיר הוא קוד שהקורא מפענח אותו באופן סובייקטיבי, בדרכו. השירה הפוליטית שטוחה יותר משום שהיא כופה על הקורא את הפירוש הפוליטי באופן גס למדי.

בשיר של מרים אין כל אזכור פוליטי, וכל קורא, בכל מקום בעולם, יכול לפרש אותו בדרכו, בדומה לפירוש של שיר הייקו קצר ומתומצת. כמו שיר הייקו חלקו הראשון הוא תיאור: "וְשׁוּב עָרֹם הַדֻּבְדְּבָן, וּלְיָדוֹ חַיָּל". זה תיאור המשלב אובייקט בטבע, עץ ה"דֻּבְדְּבָן", עם אובייקט אנושי, "חַיָּל". הצירוף של שני האובייקטים אינו מובן מאליו. יש בו ניגוד בין היופי והפוריות הנדיבה של הטבע, לבין ההרס והחורבן שמאיים גם על הטבע, שמייצג החייל.

אין כאן סתירה, אלא זיהוי המורכבות שקיימת במציאות בכל מקום שבו נמסגר אותה כמו בצילום. אין כאן ביקורת או התייחסות מוסרית, אלא התבוננות פנומנולוגית במאפיינים השונים של המציאות, שאינה שונה מהתבוננות בפרח שצומח מתוך עלים רקובים. בחלקו השני מתמקד השיר בחייל, ומוסיף משהו לתמונה: "צָעִיף אָדֹם לְצַוָּארוֹ". הצעיף האדום מזכיר לנו את הדובדבן, ומנתב אותנו למחשבה על ענפיו העירומים של העץ, ועל חסרונו של הדובדבן האדום, שיופיע רק באביב.

הפער בין עירומו של הדובדבן לבין הצעיף של החייל מזכיר לנו שמדובר בחורף, כשהחיים בטבע נעצרים, כשסימני החיים, העלים הירוקים והפירות הצבעוניים, נעלמים. התיאור הזה מדיף קור, כפי שמסתיים שירה של מרים: "וְהוּא קוֹפֵא מִכְּפוֹר לֹא לוֹ". רק שלוש המילים האחרונות מכוונות אותנו אל המסר הפוליטי של השיר. מתברר שה"צָעִיף הָאָדֹם" אינו מחמם את החייל, שקופא לא רק בגלל הקור, אלא משום שהוא רחוק מביתו, ואפילו הכפור אינו שייך לו.

השיר של מרים קצר ופשוט, אבל אינו פשטני. בשעה שכל קורא בעולם יכול למצוא בשיר הזה פירושים שונים, הרלוונטיים לחייו, הקורא הישראלי מפענח את השיר הזה באמצעות מפתח הסימנים של התרבות העברית של סוף המאה העשרים. בדרך כלל יש משהו גס ואלים בשירה פוליטית, כמו במילים "תִּינוֹק לֹא הוֹרְגִים פַּעֲמַיּם", בשיר המחאה של דליה רביקוביץ שנכתב באותם ימים על הטבח בסברה ושתילה. השורה העדינה והמרמזת של מרים, "וְהוּא קוֹפֵא מִכְּפוֹר לֹא לוֹ", חזקה ונוקבת הרבה יותר.

"וְהוּא קוֹפֵא מִכְּפוֹר לֹא לוֹ", כתבה מרים, וכל קורא צריך לעבד ולפרק את משמעות המילים הפשוטות, המרחיקות אותו מן הביקורת הפוליטית החד-משמעית. מתנחל מקדומים לא יבין את פשר המילים "כְּפוֹר לֹא לוֹ", ואת הדרישה האסוציאטיבית המאפשרת לפרש את ה"כְּפוֹר" כמשהו שרחוק מן החום הארצישראלי, ולהסיק מכך שקר לחייל משום שהוא רחוק מביתו, ואולי גם שאין לו סיבה להיות רחוק מביתו. זו ביקורת מאוד מרומזת.

ביקורת מרומזת עוד יותר ניתן למצוא במילה הראשונה בשיר, כאשר שבים וקוראים בו מחדש: "וְשׁוּב עָרֹם הַדֻּבְדְּבָן". לתיאור הפשוט של עץ וחייל נוסף גם תיאור של זמן, והקורא נזקק לעבודת חשיבה כדי להבין ש"וְשׁוּב עָרֹם הַדֻּבְדְּבָן" פירושו שחלפה לפחות שנה מאז הגיע החייל אל אזור הדובדבנים, שהוא דרום לבנון, שבה, בזכות הקור, ניתן לגדל עצי דובדבן. מלחמת לבנון הראשונה נמשכה שלוש שנים, מחוץ לגבולות ישראל.

הקורא הישראלי בן זמננו, שזוכר את מלחמת לבנון הראשונה ואת מלחמת לבנון השנייה, וגם את מלחמת לבנון השלישית, באוקטובר 2023, קורא באופן שונה את המילים "וְשׁוּב עָרֹם הַדֻּבְדְּבָן". הוא יודע שכל מלחמות לבנון היו מלחמות שווא, בהן הובטח לחסל לתמיד את איומי הטרור ולשמור על אזור חיץ או אזור ביטחון. המלחמות האלו עלו בדמם של חיילים רבים, ולא השיגו דבר, כמו כל המלחמות שניסו לפתור בכוח בעיות מוסריות.

השיר הקצרצר הזה של מרים מצליח לאפיין את מהותן של כל מלחמות ישראל, שנועדו, לכאורה, להגן על המולדת ולהשמיד את האויב, ותמיד מסתיימות באופוריה ולא בהסכמי שלום. לכן הן חוזרות על עצמן שוב ושוב, כל הזמן, עד שהמלחמה מחליפה את החיים עצמם, והופכת למטרה ולא לאמצעי. המילה "וְשׁוּב", הפותחת את השיר, מסמלת את התרבות הישראלית הלוחמת, המשמידה, המחסלת וההורגת, המסתתרת מאחורי המילים הריקות 'ביטחון', 'הגנה' ו'צבא מוסרי' ואינה רואה את הדבשת של עצמה.

זו תרבות המבוססת על קורבנות ושנאת זרים, ומסרבת לכל אפשרות של חיי שלום עם אויביה ועם שכניה. לכן היא נלחמת "שׁוּב" ו"שׁוּב" ו"שׁוּב", ומבטיחה לנתיניה רק דם, יזע ודמעות, ללא תקווה או נחמה. השיר של מרים, שכותרתו 'עוד חורף בלבנון', מקדים לתאר את האסון הצפוי מראש, את החיילים הצעירים שנשלחים אל מותם על-ידי ממשלה צינית ומושחתת, ואת הכישלון הגדול שצפוי, כמו תמיד, למי שמנסה שוב ושוב ושוב לפתור את קשייו רק באמצעות אלימות.

הייתי בן עשרים ושמונה כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה. עדיין לא ידעתי שאני הלום קרב, ולא הבנתי מדוע אני צועק בלילות, מדוע חיי מתנפצים ונשברים שוב ושוב. אבל כבר אז ידעתי שלא אצטרף שוב למלחמות מיותרות, כמו מלחמת יום כיפור שבה נפגעתי, וסירבתי להמשיך להתגייס. ראיתי מרחוק את מלחמת לבנון הראשונה, והשנייה, והשלישית ועכשיו גם הרביעית, ואין לי ספק שילדי ישראל הצעירים ישתתפו גם בחמישית.

אני חושב על האביב בישראל, על שדות הפרגים ועל מה שמכסה את האדמה הצחיחה בפריחה מרהיבה, אולי בעזה או בגדה המערבית, ואני חושב על הוויכוחים האידאולוגיים, הצעקות והכעסים המעיקים, תחושת הביטחון של מי שחי שנים כה רבות בחרדת המוות, בצילם המאיים של טילים ופצצות. אצלנו, בכפר הבולגרי, עדיין עירומים ענפי עצי הדובדבן, שניתן למצוא בכל חצר, אבל הניצנים עומדים לפרוח בכל רגע, ואני שמח שמצאתי ארץ שאנשיה שפויים ושונאים מלחמות, ואוהבים בני אדם, ואדמתה פורייה ועציה מפיקים מתיקות ושמחה.
Author
ד"ר לפסיכותרפיה וסופר עברי | רשימות | מעקב
ד"ר לפסיכותרפיה וסופר עברי
תאריך: 09/04/2026 | עודכן: 09/04/2026
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 ׳ž׳—׳œ׳§׳" ׳¨׳׳©׳•׳ ׳" :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
׳ž׳•"׳œ ׳•׳¢׳•׳¨׳š: ׳™׳•׳׳‘ ׳™׳¦׳—׳§ ֲ© ׳›׳œ ׳”׳–׳›׳•׳™׳•׳× ׳©׳ž׳•׳¨׳•׳×     |    ׳©׳™׳•׳•׳§ ׳•׳₪׳¨׳¡׳•׳ ׳‘ News1     |     RSS
׳›׳×׳•׳‘׳×: ׳“"׳¨ ׳׳œ׳™׳”׳• ׳›׳”׳Ÿ 1 ׳₪׳×׳— ׳×׳§׳•׳” 4976012 ׳˜׳œ: 03-9345666 ׳₪׳§׳¡ ׳ž׳¢׳¨׳›׳×: 03-9345660 ׳“׳•׳׳œ: [email protected]