המפתח של האופוזיציה ללשכת ראש הממשלה נמצא במקום מפתיע

בטור שפרסם בסוף השבוע האחרון קבע יוסי ורטר כי אביגדור ליברמן הוא "הבעייתי" מבין ראשי האופוזיציה, בין היתר בעקבות אמירתו "עכשיו תורי" בהתייחס לשאיפתו להגיע ללשכת ראש הממשלה. לדעתי, הדיון אינו צריך להתמקד בליברמן. השאלה החשובה יותר היא האם האופוזיציה קוראת נכון את החברה הישראלית ואת המציאות הפוליטית שנוצרה מאז 7 באוקטובר.

אירועי השבת השחורה שינו את סדר היום הלאומי. הציבור הישראלי נע ימינה בכל הקשור לביטחון, אך במקביל הפך נחוש הרבה יותר בדרישה לשוויון בנטל. גם מי שלא הסכים בעבר עם עמדותיו של ליברמן בנושא חוק הגיוס, מתקשה להתעלם מכך שהוא היה הראשון שהסכים לשלם מחיר פוליטי כדי לעמוד על העיקרון הזה. בשנת 2019 הוא ויתר על תפקידים בכירים, על חברות בקואליציה ועל כוח פוליטי משום שסירב להתפשר. היו שכינו זאת הימור פוליטי. בדיעבד, נדמה שהוא זיהה מוקדם את השינוי שעובר על החברה הישראלית.

גם במבחן הניסיון קשה להתעלם מהעובדות. מבין כל ראשי האופוזיציה, לליברמן הניסיון הביצועי הרחב ביותר. הוא כיהן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, כשר התחבורה, כשר החוץ, כשר הביטחון וכשר האוצר. אין כיום אף אחד ממנהיגי האופוזיציה שניהל את מוקדי קבלת ההחלטות המרכזיים של מדינת ישראל בהיקף כזה. במדינה המתמודדת עם אתגרי ביטחון, כלכלה וחברה חסרי תקדים, ניסיון כזה אינו פרט ביוגרפי – אלא יתרון משמעותי.

אבל הנקודה החשובה באמת אינה ליברמן. היא מה שהאופוזיציה פספסה. לאחר 7 באוקטובר נוצרה, לפחות לפרק זמן מסוים, שעת כושר פוליטית נדירה. בתוך הקואליציה נשמעו קולות ביקורת, סוגיית השוויון בנטל יצרה מתחים אמיתיים, והחברה הישראלית חיפשה הנהגה שתשלב תפיסת ביטחון תקיפה עם אחריות ממלכתית. באותה נקודת זמן, האופוזיציה הייתה יכולה לנסות לבנות מהלך אחר. במקום להמתין לבחירות הבאות, היא הייתה יכולה לנסות לגייס מספר חברי כנסת מהליכוד ומהקואליציה ולהקים רוב חלופי מתוך הכנסת. מהלך כזה היה מחייב להעמיד במרכז דמות בעלת ניסיון ביטחוני, מדיני וכלכלי, שמגיעה מהמחנה הלאומי ויכולה הייתה להיות מקובלת גם על חברי כנסת מהימין.

האם מהלך כזה היה מצליח? איש אינו יודע. האם הייתה לו היתכנות? לדעתי כן. האם הייתה שעת כושר פוליטית? בהחלט. אלא שכדי להוציא מהלך כזה לפועל היה צריך להניח את האגו בצד. היה צריך להבין שלא כל מי שמבקש להחליף את נתניהו מוכן להצביע למועמד המזוהה עם המרכז-שמאל. היה צריך להבין שהדרך לשינוי אינה עוברת בהכרח דרך עוד מערכת בחירות, אלא אולי דרך יצירת רוב אחר בתוך הכנסת.

במקום זאת, ראשי האופוזיציה המשיכו לעסוק בעיקר בשאלה מי יעמוד בראש המחנה לאחר הבחירות הבאות. החישובים האישיים, היריבויות והמאבק על ההנהגה גברו על הניסיון לבחון חלופות. גם אחרי האסון הגדול בתולדות המדינה, האופוזיציה לא הצליחה לייצר שינוי פוליטי מהותי. על יכולת ההישרדות הפוליטית של בנימין נתניהו אפשר לחלוק או להעריך, אך אי-אפשר להתעלם מכך שגם יריביו תרמו לכך שלא נבנתה חלופה.

יש עוד לקח שכדאי ללמוד מהפוליטיקה הישראלית: יריבים אינם בוחרים את יעד המתקפה שלהם במקרה. הם ממקדים את האש במי שהם מזהים כבעל הפוטנציאל הגדול ביותר לערער את כוחם. כך היה בעבר עם נפתלי בנט, ובהמשך עם גדי איזנקוט. מי שמבקש להבין את תמונת המצב הפוליטית, מוטב שלא יסתפק בקריאת הסקרים, אלא ישאל שאלה פשוטה: את מי מסמנים כיריב המרכזי, ומדוע.

הציבור הישראלי עייף מהפוליטיקה הישנה. הוא מחפש פחות מאבקי אגו ויותר הנהגה. פחות סיסמאות ויותר קבלות. פחות מאבקי מחנות ויותר יכולת למשול. זו גם הסיבה שלדעתי הדיון סביב השאלה האם ליברמן "בעייתי" מחמיץ את העיקר. הבעיה אינה אדם כזה או אחר. הבעיה היא שאחרי 7 באוקטובר השתנתה החברה הישראלית, בעוד שחלקים מהמערכת הפוליטית עדיין פועלים לפי כללי המשחק הישנים. ייתכן שהמפתח להחלפת השלטון נמצא במקום שחלקים מהאופוזיציה עדיין אינם מוכנים לבחון באמת. זו שאלה שכדאי להם לשאול, לפני שהציבור ישאל אותה במקומם.