ביום חמישי האחרון (30.12.10), באולמה של השופטת דבורה ברלינר, הקריא השופט ג'ורג' קרא את הכרעת הדין במשפט קצב, שבסיומה למדנו שמשה קצב הורשע בחמשת הסעיפים בהם הואשם. אני אנתח בזאת את מהלך האירועים מנקודת המבט של הנפשות הפועלות.
משה קצב
הפרשה נחשפה ב-6.7.06, כאשר אמנון אברמוביץ' דיווח שהנשיא דאז קצב זימן למשרדו את היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז ודיווח על סחיטה מצידה של א', שעבדה בבית הנשיא. המשטרה הקימה צוות חקירה מיוחד, שבו קצב לא הביא שום הוכחות לקיומה של סחיטה. גם כאשר נוספו מתלוננות, המשיך קצב להיתמם ולהכחיש את האשמות נגדו. הוא נאחז בקרנות המזבח ובתפקידו כנשיא, מבלי לתכנן קו הגנה ריאלי.
לעניות דעתי, ברגע שהחליט קצב לוותר על עסקת הטיעון, היו צריכים עורכי-דינו להתוות קו הגנה שונה ממה שהוצג עד-כה. משזה לא נעשה, הדרך לאישום הייתה קצרה.
פרקליטות המדינה
בשלב הראשון לא הצליחו הפרקליטים לבנות תיק נגד קצב. וזאת מאחר שבעדויות של המתלוננות התגלו סתירות מהותיות אשר לא הבהירו את התמונה השלמה. לכן הוצג כתב-אישום רזה ומקל, שקצב, בטיפשותו הרבה, דחה.
לא ברור מה גילתה פרקליטות המדינה בנוגע לקצב לאחר שזה דחה את הסדר הטיעון. מה שברור, אין להם סיבה לחגיגה ורצוי שיערכו בדק-בית.
התקשורת
התקשורת שפטה את קצב לחומרה מהרגע שנבחר לתפקיד נשיא המדינה ועד לתחילת המשפט, ולא נתנה לו אפשרות להגיב על אישומים חמורים אלו. אך קצב היה צריך להבליג ולא להטיל רפש במתלוננות (דבר שפגע בו יותר מכל).
המתלוננות
המתלוננות הן נשים אמיצות, שחבל שלא נשאו את הדגל. לא הגיע להן מה שקצב עשה להן (לפי כתב האישום). אך כמו נשים רבות, הפחד שיתק אותן, וגם אחרי פרשה זו הדבר לא ישתפר לצערי.
מני מזוז
חוסר ניסיונו של מני מזוז כפליליסט בא לידי ביטוי בתיק זה. כאשר מחד-גיסא קצב הוא עבריין מין מסוכן, ומאידך-גיסא אין תיק שיכול לעמוד במבחן בית המשפט. חבל שלא היה מי שייעץ לו בתחום זה, והיה צריך להפגין איפוק עד לבירור העובדות.
קצב הוא עבריין מין, אך כמוהו יש עוד הרבה אנסים, פדופילים, אשר המדינה לא מטפלת בהם ובכך מסכנת את אזרחיה יותר מכל. לא חשוב מה יהיה עונשו של קצב, כולנו הפסדנו ממהלך זה.
כשיחזרו חטופים, נראה אנשים שבורים גופנית ונפשית; סינוואר ימשיך להחזיק חלק מהחטופים ...
