דרשת השבת: פרשת דברים - שבת חזון

תּוֹלְדוֹתׁ הָעָם
תּוֹלְדוֹת הָעָם עַד הַסּוֹף הַטּוֹב
שֶׁנּוֹלַד מִשְּׁנֵים עֲשַׂר בְּנֵי יִעֲקֹב
שֶׁשָּפַל עַד תּוֹם וְנָסַק אֶל רוֹם
בְּכֹחַ רָצוֹן וּבְעֶזְרַת הָאֵל בַּמָּרוֹם

הָעָם בִנְדּוּדָיו טָעַם לַעַן וּדְבַשׁ
חֹם הַמִּדְבַּר וּכְשֶׁמַּלְכוּיוֹת כּׂבַשׁ
חָטָא וְסָטָה בִּקֵּשׁ מְחִילָה וְנֵעַן
יָרַד עַד שֶׁפֶל וְעָלָה לְאֶרֶץ כְּנַעַן

זֶה לֹא הִתְנָהֵל עַל מֵי מְנוּחוֹת
תְּלוּנוֹת יֶאוּשׁ וּשְׂעָרַת רוּחוּת
וְהָיוּ גָּם לַחְשׁוּשִׁיּוֹת לְמַכְבִּיר
בְ"אֶלֶּה הַדְּבָרִים" מֶֹׁשה מַזְכִּיר



לקראת סוף המדבר וראשית הדרך

קם משה ובחר להזכיר לעם את כל אשר קרה לו, החל מיציאת מצרים ועד שהתיצב בשערי הארץ על ירדן ירחו, לקראת הגשמת המטרה אשר לשמה יצא ממצרים, העם קבל את התורה ועומד הוא לקבל את הארץ שניתנה לו על-ידי בורא עולם על-ידי בעליה אדון היקום, אומנם ניתנת לעם אך לא בלי מלחמה שנמשכת לסרוגין מאז יציאת מצרים עד ימינו אלה דור אחר דור כגזרה מן השמים . כל זה מתרחש לקראת סוף הצעידה במדבר עד שהגיעו לשערי ארץ כנען. כאן משה עומד להסתלק לעולמו ומעביר את ההנהגה לעוזרו יהושע בן נון. אולם ספר דברים מכיל דברים חוזר על דברים רבים שכבר נכתבו ונאמרו בְּחֻמְשֵׁי שמות ויקרא ובמדבר. מצאתי כתוב שלפי תרגום השבעים את התורה ליונית נכתב כי ספר זה הוא חזרה על חוקים (ביונית דֶּוְסֶרוֹנוֹמִיוֹן) כך נקרא גם בתרגום ללטינית ובתרגום הארמי סורי נכתב (תֶּנְיָן נֶמוֹסָא) מתחילים בקריאת הספר לפני תשעה באב בשבת שנקראת שבת חזון על שם ההפטרה "חזון ישעיהו בן אמוץ" (פרק א' שם) והקריאה נמשכת עד שמחת תורה. במשך קריאת ספר דברים אני קוראים גם את מגלת איכה בתשעה באב ואת מגלת קהלת בסוכות . בסוף ספר במדבר כבר דברנו על מות משה ועל החלפת המנהיג, והנה רק בסוף ספר דברים מסופר על מת משה ויהושע מקבל את המנהיגות של העם לכיבוש הארץ. מכאן שפרק הזמן שנראה ארוך אינו אלה חזרה כללית על דברי התורה ובעיקר להשלמת המצוות לתרי"ג מצוות.

מבנה הממשל בארץ ודברי משה

מצאצאי בני יעקב שהיו "המון" לא מאורגן, משה גבש עם עוד בהיותו במדבר. ולא רק עם אלא גם שיש לו צבא ואנשי ממשל , שישמרו על החוק והסדר: שופטים ושוטרים, וכהנים שינהלו את עניני העם ובכלל זה הקרבנות והתרומות למען העם כולו וגם לקיומם שלהם עצמם בהתחשב בכך שהם (הכהנים והלויים בני שבט לוי) אינם מקבלים נחלה . אפשר לאמר כי לפני הכניסה לארץ קבע משה את מבנה הממשל שם. הוא פתח בנאום שנמשך כמעט לכל אורך ספר דברים. דבר ראשון התחיל בצו של כיבוש הארץ וההתנלות בה כפי שהבטיח זאת אלהים לאבות הָאֻמָּה. עובר משה למינוי שרים שופטים ושוטרים. ושוב במסגרת זו חוזר משה על ההשתלשלות מאז התיצב בפני פרעה והוציא את העם ממצרים ועד שחנו בערבות מואב. דברי משה הפעם נאמרים מפיו מעצמו ולא דברים שהשם אמר לו לאמרם. בספרי שמות ויקרה ובמדבר, רוב הדברים התחילו כך: וידבר ה' אל משה לאמור, או משהו דומה לזה. אז אמר משה לאלהים: "לא איש דברים אנכי" , משזכה לתורה נתרפאה לשונו והתחיל לדבר דברים. רבי תנחומא מתיחס לדבר זה ואומר : למה הדבר דומה?: לאדם שהיה מוכר ארגמן (סוג של בד יקר ערך) והיה מכריז הרי ארגמן. הציץ המלך ושמע אץ קולו, קרא אותו ואמר לו: צה אתה מוכר? אמר לו לא כלום: אמר לו: אני שמעתי את קולך שמיית אומר הרי ארגמן. ואתה אומר לא כלום? טמר לו מרי -אדוני אמת ארגמן הוא , אבל אצלך אינו כלום. כי המלך בעל ערך רב ובפניו כאילו הדבר כלום. בסוף ארבעים שנה מיציאת מצרים למד משה את התורה ובאר אותה לעם, ויכול היה לבארה בשבעים לשונות שנאמר: הואיל משה באר את התורה הזאת (דברים א/ה) לכן נאמר על ספר דברים כי היא משנה תורה, (לא תורה שניה ), אל תורה לשנן אתה לחזור ולשננה.

על הקורא בשער שיטול קורה מבין עיניו

למדנו לאורך הדורות שלהנהיג עם ובמיוחד עם ישראל זו משימה קשה ביותר. זה עולה מדברי משה המנהיג הדגול "שלא עשה לביתו" משה התמסר להנהיג את בני ישראל ולהפוך אותם מהמון לעם חזק ואיתן הנוהג על-פי דין . בפרשה זו מצא משה צורך לאמר לעם את הדברים בצורה חדה וברורה: איכה אשא לבדי את טרחכם ומשאכם וריבכם? (א/יב) (המלה איכה מצביעה על עצב , כי היא גם נאמרת בסמוך לפני תשעה באב שקוראים "איכה") . כבר אז גילה משה כי למרות שעשה למען העם רבות ונצורות, ימצאו כאלה שיאמרו שלא עשה מספיק או לא עשה טוב, טענות אלה אינן נעימות לאוזן הן מערערות את היציבות, ומביאות רפיון כמובן זה לא קורה אצל משה. אך זה מסביר את האמרה הידועה: אם משה לא יכול לרצות את ישראל האנכי אוכל לרצות אותך?. אלא שמשה איננו ככל מנהיג, הוא מצא דרך נאותה להוכיח את העם ולא להרגיז אותו. עשה זאת בציינו את המקומות ששם חנה ישראל במדבר. הוא צִיֵּן את הַחֲנִיּוֹת שחנו שם ממצרים עד הגיעם לירדן ירחו, שמות המקומות הכילו רמזים למעללי בני ישראל. גם בימינו אלה יש טענות למכביר. בדרך כלל קמים צעירים ואומרים, אילו אנו היינו אז בזמן שהזקנים האלה היו, היינו עושים אחרת כך וכך. לכן ספר דברים מתחיל ב: אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. (א/א) מקטן ועד גדול. ולא השאיר למאן דהוא מקום לטעון כי לא שמע דברי משה. משה החל בתוכחתו בצינו את המסעות והחניות כדי להזכיר את מעללי העם שם : במדבר, ששם אמרו : מי יתן מותנו במדבר (שמות טז/ג) בערבה, ערבות מואב שם חטאו בבעל פעור. מול סוף, על ים סוף שם אמרו: המבלי אין קברים במצרים (שמות יד/יא) וכך מנה משה מקום אחר מקום שבהם גילה העם חוסר סבלנות וכפיות טובה, ובא בטרוניות אל משה ובעקיפין אל הקב"ה. כאשר הוא שכח את המן ואת הסלו ועמוד הענן ועמוד האש והנצחונות על סיחון מלך האמורי ועל עוג מלך הבשן, העם הזה זוכר את רגעי המצוקה שבהם היה. אל נשכח כי דרכו של ישראל הייתה דרך חתחתים. אז כבימינו כשיש רגיעה מאויבינו, מיד בודקים מה רע לנו, ומוחים על כך במטרה לתקן עולות שנעשו על-ידי מנהיגנו, מבלי שכל אחד עושה בדק בית אצלו, אם לא חטא בהשתמטות מחובת שרות העם , אם לא השתמט מתשלום מסים, אם לא עבר על טוהר המדות, נאה דורש נאה מקים . לכן על הקורא בשער שיטול תחיללה קורה מבין עיניו. לפשפש במעשיו ולצאת לקרוא בחוצות על עשית צדק ומשפט וחלוקת משאבים צודקת.

באור התורה כדרך חיים בארץ כנען

משה שלא זכה להכנס לארץ כנען, התחיל כבר בעבר הירדן מחוץ לגבולות הארץ לבאר את התורה לעם שנאמר: בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור (א/ה) . משה בקש להנחיל לעם את חוקי התורה שישיבתם בארץ תהיה מושתתת על חוק ומשפט ולא על תוהו ובוהו. כל אדם חייב לקים את החוק בעצמו ורק לאחר מכן לדרוש מזולתו לקימו. אין אדם מעל לחוק . זה מה שרצה משה לאמר לעם לפני מותו. הוא צוה את ישראל להשתית את הממשל על על חוק וסדר. גם בחיי יום יום חזר ואמר לעם לנהוג בצדק ובאמת עם הזולת. הם גם צוה להעמיד חכמים בעלי ידע מכל שבט ושבט שיוכלו להנהיג את העם על-פי כללי התורה. כאן אנו שומעים את מה שנראה למשה חשוב ביותר: ושפטתם צדק בין איש ובין חברו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט....ולא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים (א/טז,יז) לא דברים מפורשים יש לקיים אלא גם דברים המשתמעים מן הכתוב , מפי חכמים ויודעי תורה. מעל לכל לקיים החובה לקיים את התורה כל אחד בעצמו ובסביבתו תחילה ולאחר מכן לדרוש קיומה על-ידי זולתו. כי רק מי שמקים אותם בעצמו זכאי לדרוש קיומם מאחרים.

לְפַשְפֵּשׁ בְּמַעֲשֵׂינוּ תְּחִלָּה עִוַּתְתָּ דִּין בַקֵּש מְחִילָה
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר בַּעַל מַצְפּוּן הַנּוֹתֵן תִקְוָה וּבוֹנֶה אִמּוּן
נוֹתֵן אוֹן וְתוֹרָתוֹ לוֹ מָזוֹן וּמִתּוֹרָתוֹ לֹא עוֹשֶׂה הוֹן
זֶה הַגֶּבֶר שֶׁיֶחְפָּצֶנּוּ יָהּ אֲשֶׁר אֶלָיו נַפְשֶׁנוּ הוֹמִיָּה

הֲכַאֶלֶּה יֵשׁ רַק בַּסְּפָרִים הָהוֹלְכִים בְּדַרְכֵי יְשָׁרִים
כְּמַלְאֲכֵי שָׁרֶת שָׁם נִכְתַּב נְקִיֵּי כַּפָּיִים וּבָרֵי לְבָב
עַל עַוְלָה הַגֶּבֶר לֹא יֶחֱשֶׁה יַטִּיף גַּם יִדְרוֹשׁ כְּמֹשֶׁה
מִתְחַזֶּה כְּעָמֵל לְלֹא לֵאוּת אַךְ אֵין דִמְיוֹן לַמְּצִיאוּת

הִזַּהֲרוּ מֵנְלוֹזִים וּמִכֹּל הַמִּתְחַזִּים