גדעון לוי, מבכירי העיתונאים ב
הארץ, הציג בחודש פברואר האחרון (13.2.11) את הערכתו את המהפכה "הבלתי אלימה" במצרים. ראוי לקרוא את המאמר בשלמותו "מברוק, מצרים”
[קישור], ולהן יובאו קטעים נבחרים ממנו:
העם המצרי אינו אלים "החדשות ממצרים הן חדשות טובות לא רק לה ולעולם הערבי, כי אם לעולם כולו, ובכללו ישראל. לכן, זוהי עת הפרגון לעם המצרי."
"זה זמן התקווה שהמהפכה המופלאה הזאת לא תשתבש. הבה ונניח את החרדות כולם בצד - אנרכיה, "האחים המוסלמים" או משטר צבאי - וניתן עכשיו לסיכוי הגדול לומר את דברו."
"הבה ונתבונן בחצי הכוס המלאה: לא מעט מהחששות המוקדמים כבר התבדו. בזה אחר זה התרסקו הסטריאוטיפים הישנים והרעים של המערב ושל ישראל על מצרים. זולת יום אלים אחד, המהפכה הזאת הייתה לא אלימה בעיקרה. העם המצרי הוכיח שאינו עם אלים ביסודו ואינו חמוש."
הצבא המצרי הומני יותר מצה"ל "גם צבאה [של מצרים] הוכיח שהוא מכיר במגבלות הכוח ושאצבעו אינה קלה על ההדק, כצבאות אחרים בסביבה. הצבא הזה הוכיח עד כה - הקישו בעץ - תבונה, נחישות ורגישות."
שנאת ישראל אינה בראש סדר היום "אלפי המצרים הצעירים שהופיעו על מרקעי העולם גם הוכיחו שיש למצרים פרצוף אחר מזה שהורגלנו לחשוב. לא רק פול ופלאפל, סרטים מצריים של ליל שבת ובקשיש, אלא גם תודעה חברתית ופוליטית עמוקה, ואפילו באנגלית."
"הם גם הוכיחו שבניגוד למה שמספרים לנו השכם והערב, שנאת ישראל לא נמצאת בראש סדר יומם. גם נבואות הזעם שכל שינוי דמוקרטי יוביל לעליית האיסלאם רחוקות מלהתממש בינתיים."
מצרים צועדת בוודאות לעבר דמוקרטיה מערבית ליברלית "כבר עכשיו אפשר לחזות שגם אם עוד תעבור מצרים שלב לא דמוקרטי בדרכה, משטר צבאי או השתלטות איסלאמית, גם אם היא לא תהפוך בן לילה לדמוקרטיה ליברלית מערבית, עם אופוזיציה וחופש - סופה שתגיע לשם. אין כמעט דרך חזרה, והיא מעולם לא הייתה כה קרובה לכך."
"האוריינטליסטים יכולים להתפוצץ: המחשבה הגזענית ש"הערבים אינם בשלים לדמוקרטיה", כבר חטפה סנוקרת מצלצלת. מה יותר דמוקרטי ממהפכת היסמין הזאת, לפי שעה?"
צפוי שחר חדש ביחסים בין מצרים לבין ארה"ב "בניצוחו של
ברק אובמה, נתן העולם, שלא כמנהגו, רוח גבית אמיצה ומשמעותית ללוחמי החופש מכיכר א-תחריר. אלה יזכרו לו זאת, ואולי כך גם יעלה שחר חדש על יחסי ארה"ב עם העולם הערבי, כפי שהבטיח אובמה ב"נאום קהיר".
ישראל חייבת לברך על המהפכה במצרים "וישראל? כמנהגה נוהגת. ראש הממשלה אומנם הטיל אלם על שריו, אבל הוא לא החמיץ הזדמנויות להחמיץ: פעם אחת פנה למצרים בטון תקיף ואדנותי, שלא לומר מאיים, להקפיד לשמור על הסכם השלום; פעם אחרת הזהיר מפני הפיכתה לאירן."
"יזכרו לנו זאת בתחריר, גם אם לא מאוחר מדי: עכשיו כבר חייבת ישראל הרשמית להצטרף למערב ולשגר מילה טובה ואמיצה מירושלים לקהיר. ואם לא ישראל הרשמית, אז לפחות אנחנו הקטנים מכאן: מברוק, מצרים.”
כל מילת פרשנות מיותרת. עם זאת, כדאי לקרוא בהקשר זה מאמר אחר של גדעון לוי שהתפרסם בהארץ ב-30 בינואר 2011. לעומת קביעתו במאמר שעיקריו הובאו לעיל, כי "בניגוד למה שמספרים לנו השכם והערב, שנאת ישראל לא נמצאת בראש סדר יומם [של המפגינים במצרים]”, במאמר [
[קישור] ] שקדם לו בשבועיים בלבד היה גדעון לוי נחרץ בקביעתו ההפוכה לחלוטין, כי "אם יש דבר אחד משותף לכל פלגי האופוזיציה המצרית, זוהי האיבה הרושפת לישראל. עכשיו יעלו נציגיהם לשלטון, וישראל תיקלע למצב קשה.”
רק, לכאורה, לפי שעה
